יונה נזרק אל הים - הירונימוס וויריקס 1937 מתוך אתר המוזיאון הבריטי
בשנים האחרונות ראו אור כמה רומנים של פנטזיה יהודית, וביניהם חרשתא של יהודית קגן, מסכת תהום של אייל חיות מן, ואפילו חידת אבן השתייה של עבדכם הנאמן. יש אנשים שטוענים שמדובר על 'גל' של פנטזיה יהודית. לא יודע אם זה גל או לא, אבל בטוח שלפחות שני הספרים שלא אני כתבתי הם מאוד מעניינים ומומלצים.
מה שאני רוצה לטעון זה שהרומן אלים קטנים שהוא חלק מסדרת עולם הדיסק של טרי פראצ'ט, וראה אור לראשונה בשנת 1992, אבל יראה אור בעברית בפעם הראשונה בעוד מספר חודשים, גם הוא רומן פנטזיה יהודי.
לפי הוויקיפדיה: "הספר שם דגש על עיסוק בדת ובפילוסופיה מנקודת מבט סאטירית; פראצ'ט מתאר את מערכת היחסים בין האל אום (Om) והנביא הנבחר שלו ברוד'ה (Brutha), ותוך כדי כך מותח ביקורת נוקבת על הדת הממסדית והדוגמות שלה, ומציע נתיב אלטרנטיבי של אמונה ויחסים בין האל ומאמיניו."
לפי דעתי הדמות של ברוד'ה בספר עוברת דרך כמה מודלים תנ"כיים, ועל הדרך מנפצת אותם באלגנטיות, אבל גם מאירה לקורא את אותן דמויות תנכיות באור חדש.
לא אוכל להראות כאן את כל הדוגמאות, ולכן אתרכז בדוגמה השנייה (אלא אם פספסתי כמה אחרות) - ההשוואה של ברוד'ה ליונה הנביא.
הנה הגרסה התנכית (מתוך יונה פרק א'):
ג וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה'; וַיֵּרֶד יָפוֹ וַיִּמְצָא אֳנִיָּה בָּאָה תַרְשִׁישׁ, וַיִּתֵּן שְׂכָרָהּ וַיֵּרֶד בָּהּ לָבוֹא עִמָּהֶם תַּרְשִׁישָׁה, מִלִּפְנֵי ה'.
ד וַה' הֵטִיל רוּחַ-גְּדוֹלָה אֶל-הַיָּם, וַיְהִי סַעַר-גָּדוֹל, בַּיָּם; וְהָאֳנִיָּה, חִשְּׁבָה לְהִשָּׁבֵר.
ה וַיִּירְאוּ הַמַּלָּחִים, וַיִּזְעֲקוּ אִישׁ אֶל-אֱלֹהָיו, וַיָּטִלוּ אֶת-הַכֵּלִים אֲשֶׁר בָּאֳנִיָּה אֶל-הַיָּם, לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם; וְיוֹנָה, יָרַד אֶל-יַרְכְּתֵי הַסְּפִינָה, וַיִּשְׁכַּב, וַיֵּרָדַם.
ו וַיִּקְרַב אֵלָיו רַב הַחֹבֵל, וַיֹּאמֶר לוֹ מַה-לְּךָ נִרְדָּם; קוּם, קְרָא אֶל-אֱלֹהֶיךָ--אוּלַי יִתְעַשֵּׁת הָאֱלֹהִים לָנוּ, וְלֹא נֹאבֵד.
ז וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת, וְנֵדְעָה, בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ; וַיַּפִּלוּ, גּוֹרָלוֹת, וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל, עַל-יוֹנָה.
ח וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו--הַגִּידָה-נָּא לָנוּ, בַּאֲשֶׁר לְמִי-הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ: מַה-מְּלַאכְתְּךָ, וּמֵאַיִן תָּבוֹא--מָה אַרְצֶךָ, וְאֵי-מִזֶּה עַם אָתָּה.
ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי; וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה.
י וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה, וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ: כִּי-יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים, כִּי-מִלִּפְנֵי יְהוָה הוּא בֹרֵחַ--כִּי הִגִּיד, לָהֶם.
יא וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-נַּעֲשֶׂה לָּךְ, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר.
יב וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל-הַיָּם, וְיִשְׁתֹּק הַיָּם, מֵעֲלֵיכֶם: כִּי, יוֹדֵעַ אָנִי, כִּי בְשֶׁלִּי, הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם.
יג וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים, לְהָשִׁיב אֶל-הַיַּבָּשָׁה--וְלֹא יָכֹלוּ: כִּי הַיָּם, הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם.
יד וַיִּקְרְאוּ אֶל-ה' וַיֹּאמְרוּ, אָנָּה יְהוָה אַל-נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה, וְאַל-תִּתֵּן עָלֵינוּ, דָּם נָקִיא: כִּי-אַתָּה ה', כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ.
טו וַיִּשְׂאוּ, אֶת-יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל-הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ.
והנה הגרסה של אלים קטנים:
עננים מרופטים חצו בטיסה את השמיים. המפרשים חרקו ברוח המתגברת, ואום הצליח לשמוע את צעקות המלחים בעוד הם מנסים להשיג את הסופה.
זו עמדה להיות סופה גדולה, אפילו בסטנדרטים של יורדי ים. קצף מים לבנבן הכתיר את הגלים.
ברוד’ה נחר בקן שלו.
אום הקשיב למלחים. הם לא היו אנשים שעסקו בהתחכמויות. מישהו הרג פוקנה, וכולם ידעו מה המשמעות של הדבר. המשמעות הייתה שעומדת להיות סופה. המשמעות הייתה שהספינה תטבע. זה היה עניין פשוט של סיבה ותוצאה. זה היה יותר גרוע מנשים על הסיפון. זה היה יותר גרוע מאלבטרוסים.
…
כאשר ברוד’ה קם על רגליו, או לפחות על רגליו וברכיו, הוא ראה את אנשי צוות הספינה עומדים מסביבו. שניים מהם תפסו אותו במרפקיו בעוד גל מתנפץ אל הספינה.
"מה אתם עושים?"
הם ניסו להימנע מלהביט בפניו. הם נשאו אותו אל עבר המעקה.
…
ארבעה מלחים תפסו את ברוד’ה עכשיו. אום הצליח לשמוע, מעל לגעש הסערה, את שתיקת המדבר.
"חכו," אמר ברוד’ה.
"זה לא שום דבר אישי," אמר אחד מן המלחים. "אנחנו לא רוצים לעשות זאת."
"גם אני לא רוצה שתעשו זאת," אמר ברוד’ה. "זה עוזר במשהו?"
"הים רוצה נשמה," אמר המלח הזקן ביותר. "שלך היא הכי קרובה. אוקיי, תתפסו את ה---"
"אני יכול לעשות שלום עם אלוהיי?"
"מה?"
"אם אתם הולכים להרוג אותי, אני יכול להתפלל אל אלוהיי קודם לכן?"
"לא אנחנו אלה שהורגים אותך," אמר המלח. "זה הים."
"'והיד אשר תעשה את המעשה היא אשר תאשם בפשע,'" אמר ברוד’ה. "אוסורי פרק נו, פסוק 93."
המלחים הביטו זה בזה. בזמנים מעין אלה, זה כנראה לא היה מן החוכמה להרגיז אל כלשהו. הספינה החליקה במורד צידו של גל.
"יש לך עשר שניות," אמר המלח הזקן ביותר. "אלה עשר שניות יותר ממה שרוב האנשים מקבלים."
ברוד’ה נשכב על הסיפון, נעזר במידה ניכרת בגל נוסף שהטיח אותו על הקרשים.
אום חש במעורפל בתפילה, להפתעתו. הוא לא הצליח להבין את המלים, אבל התפילה עצמה הייתה כמו גירוד בחלק האחורי של דעתו.
"אל תבקש ממני," הוא אמר, מנסה להזדקף, "לא נשארו לי אופציות---"
הספינה הוטחה כלפי מטה…
…אל ים שקט.
אפשר לכתוב באריכות רבה על ההבדל בין שני הקטעים, אך זה סיפור אחר ויסופר בפעם אחרת. אציין רק הבדל עיקרי אחד, אצל טרי פראצ'ט הדמויות (כולל האל אום, וכולל אלת הים שמופיעה בספר אבל לא בקטע המצוטט) משורטטות בבהירות רבה יותר, ויותר קל להבין את האופי שלהן ואת המניעים שלהן.
אני חושב שההבדל הזה הוא חשוב, כי הוא מאפשר לנו להזדהות עם דמויות 'תנכיות' גם בימינו.
שוב יונה נזרק אל הים, אבל עכשיו אנחנו מבינים אותו יותר טוב בזכות פראצ'ט
קישור למימון ההמונים לתרגום הספר:
https://headstart.co.il/project/81390
