מתתיהו ושמואל יוסף - משהו לחג החנוכה

בתמונה: הכריכה החדשה של רומן תמול שלשום

אין על ש"י עגנון כשזה מגיע לסיפורים בהם הגיבור הראשי פשוט נע בעולם, בדרך כלל בעיר כלשהי, ופוגש אנשים, אולי שותה איתם משהו קטן, או אוכל איזה משהו קטן, והשיחה מתגלגלת לאיטה.
ובכל זאת, מבין כל הקטעים הרבים ביצירתו של עגנון שבהם הגיבור עושה דברים מעין אלה, אני חושב שהקטע שבו ארצה לדון היום, מתוך הרומן 'תמול שלשום', הוא קטע שבו ניכר שיש לעגנון דבר מה חשוב לומר.
יצחק קומר, הגיבור של 'תמול שלשום', מגיע ליפו, ושם הוא פוגש את חמדת, שהוא בן דמותו של עגנון עצמו. סופרים רבים מכניסים את עצמם לתוך היצירה שלהם, כדי להבהיר שהגיבור הראשי הוא לא הם עצמם, ובכל זאת, יצחק קומר וחמדת מנהלים שיחה מתמשכת על פני כמה עמודים, וזה נראה לי פחות אופייני לרומנים באופן כללי, ויותר למשהו ספציפי שקורה כאן.
חמדת ויצחק משוחחים על גליציא, ואז מחליטים לסור לכוס קהוה באכסניה של יעקב מלכוב, אכסניה שאכן התקיימה ביפו בתקופת הסיפור. באותה שעה שהם באים לאכסניה לא היה שם אף אחד מלבד זקן אחד, והם מחליפים עמו כמה דברי תורה. הזקן הוא כנראה זרח ברנט, ואחרי שהוא יוצא, מלכוב מזכיר את תרומתו הגדולה לבניין הארץ, ועד כמה הוא לא מוכר.
תוך כדי השיחה הזאת נכנס לאכסניה ברנר. ומוזכר כי מלכוב וברנר למדו תורה אצל רב אחד, שהוא אביו של אורי ניסן גנסין. אחרי זמן מה מגיעים לאכסניה גם הפועלים, שסיימו את עבודת יומם, ואז איכשהו מתחילים לדון באליעזר בן יהודה, ובעיתון שלו, ומגיעים לשיחה הבאה (עמוד 294):

"ברנר לא אהב לשמוע על בן יהודה, לא לשבח ולא לגנאי, אלא משום כבודו של בעל הבית, שלא יהיה נראה כאילו הוא מואס בשיחתו, לא אטם את אוזניו, אלא עצם את עיניו, כדרך בעלי ההרגשה שמביעים את הרגשותיהם באיבריהם.
אמר מלכוב כשעשה הפרופסור בוריס שץ את הבצלאל שלו פגע בו חנוכה, חג קדוש זה שהתחילו קוראים לו חג המכבים. הלכו ועשאוהו נשף חשק. העמידו פסל של מתתיהו כהן גדול, כשהוא אוחז חרב בידו לדקור את הפריץ שהקריב חזיר על גבי המזבח שעשו לשם אנטיוכוס הרשע. עשו כל הלילה בהוללות ובזוללות. למחר כתב בן יהודה על עתונו דברים של חיבה על הנשף, אלא שדעתו לא הייתה נוחה בשל אותו פסל שהעמידו באולם, שהרי מתתיהו זה קנאי לדתו היה, לדתו ולא לארצו, שהרי כל זמן שפשטו היוונים על ארצנו וגזלו וחמסו ורצחו והרגו והחריבו הרים וכפרים ישב לו מתתיהו ובניו במודיעין עירם, ולא נקפו אצבע, אלא משהתחילו היוונים לפגוע בדת, כמו שאמור בתפילה, להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך, קפץ כארי הוא ובניו הגבורים וכו' וקבעו לכבוד מאורע זה חג שמונה ימים. ועתה, אומר בן יהודה במאמרו, ועתה אין אני מסופק שבשעה שנתאספנו אמש לכבודו, אילו היו נופחים רוח בפסל, או אילו היה הוא עצמו חי, כלום לא היה דוקר אותנו כולנו בחרב שבידו, כלום לא היה מעלה אותנו על גבי המזבח.
כל אותה שעה ישב ברנר בעיניים עצומות, כאילו דרך כך רואה הוא את הדברים שסיפר עליהם מלכוב. לאחר שסיים מלכוב את דבריו נפקחו עיניו של ברנר ונפרצו שפתיו והתחיל מתנדנד מתוך צחוק. צעק גורישקין ואמר, שקר מלכוב שקר. אחז מלכוב בזקנו ואמר, מאפקו שתוק. מתוך שרגיל אתה בכפירה כופר אתה אפילו בדבריו של בן יהודה. אחז ברנר בשולחן שלא ייפול מחמת צחוק. כיוון שנח קצת מן הצחוק חזר וצחק ואמר, אדם וולגרי אני, סלחו חברים על צחוק פראים זה."

אז מה היה לנו שם? חמדת, יצחק קומר, אליעזר בן יהודה, מלכוב וברנר, המייצגים זרמים שונים בתכלית בציונות באותו הזמן, ובוודאי בימינו, מסכימים שהדגם הקנאי המשיחי של מתתיהו, הוא לא הדגם הרצוי לציונות בת זמנה.
עגנון כן מקפיד לציין שחנוכה הוא 'חג קדוש', כלומר הניצחון של המכבים הוא חשוב. העצמאות המדינית היא חשובה, המורשת של החג שהתפתחה במשך הדורות היא בוודאי חשובה!
אבל חשוב גם להכיר בבעיה של הפיצול שיצרו המכבים בין גורמים שונים בעם, ולהכיר בבעיה שהם רצו לאחד את המלוכה והכהונה, וגם להכיר בבעיה שבסוף האידיאולוגיה שלהם הייתה 'דקה מדי', ולא החזיקה מעמד. המכבים והחשמונאים בסוף הפכו לגדולי המתייוונים, ואף הביאו לכאן את הכובש הרומאי, כדי לעזור להם במלחמות האחים שניהלו בינם לבין עצמם.
ובבניין ציון ננוחם.

בתמונה: פסל מתתיהו של בוריס שץ