להתחתר לאחור - מאת רתם ענבר

התמונות: רתם ענבר

הכרתי את רתם ענבר לפני קצת יותר משלוש שנים, כשהתחלתי ללמד בתיכון השלום במצפה רמון. למרות ששנינו לא מלמדים שם כבר יותר משנה, ואני עברתי למחוזות ירוקים יותר, אנחנו ממשיכים להתכתב בקביעות. הבוקר הוא שלח לי משהו שעשוי לעניין אתכם קוראים יקרים:

"חשבתי לשתף קצת מחשבות מהחזרה מהמילואים ישר ללימודים והוראה...

המושג הזה - נוסטלגיה, הבית, בית הספר, החיים שהיו וכאילו שאין אפשרות באמת לחזור למה שהיה.

ההתעסקות בנוסטלגיה פגשה גם אותי השבוע.

חזרתי מחודשיים של מילואים ישר לחינוך כיתה והוראת השל״ח. טיילתי עם התלמידים שלי במכתש רמון ותוך כדי הדרכה על התחתרותו של נחל, נפלה עלי תובנה:

נוסטלגיה/רתם ענבר

עמדתי מול הבקע

מים שחקו סלע

למעבר

והמים המשיכו קדימה

אך הנחל

הוא התחתר לו לאחור

״אתם רואים״

אמרתי לתלמידי

הנחל הולך ומתחתר לו

לאחור

מנסה לחזור אל מקורותיו

ותוך כדי כך פורע בו

בקע, שבר, נחל גדול

שתי גדות, שהולכות ומתרחקות,

הולכות ומרחיקות

את הנחל עצמו

מהנחל שהיה.

וככל שהנחל

יותר גדות ופחות רמה

יותר לאחור

בעומק זרימתו

הוא הופך דווקא

יותר נחל

ופחות כשהיה.

״וכך גם האנשים״

אמרתי לתלמידי

גם האנשים מתחתרים לאחור

מנסים ללא הרף

לחזור לעברם שהיה

בזמן שהמים דוחפים קדימה

וזרימתם מפסלת בהם גדות

מעצבת אותם כבני אדם

בעלי עומק

ביופיים היחודי

כך בנשימה אחת

מרחיקה אותם

מהאנשים שהיו

כשיצאו למסעם, בתחילה

על כן

גם כשישובו למקורם

וישטפו על גדת חייהם

בזחילה

יגלו כי רחוקות הן הדפנות

מאוד מאוד

ומה שהיה פעם שלם

נבקע

נפער

השתנה

ואיננו עוד"