השטיבל והקתדרלה חלק שני - על הפרוזה הלא רגילה של טרי פראצ'ט

השטיבל של רבי סמול

זהו החלק השני של סדרת המאמרים על הספר אלים קטנים - השטיבל והקתדרלה, ובו אני רוצה להתחיל לראות כיצד הספר אלים קטנים הוא רחב היקף כמו קתדרלה.

במאמר הביקורת של ג'ונתן ג'ונס הוא טוען כי הפרוזה של פראצ'ט היא רגילה, או במילותיו שלו:

אבל משום מה, ז'אנר הפנטזיה הוא בית קברות לשפה האנגלית. אפילו טולקין עצמו – וכן, קראתי אותו ביסודיות – כתב פרוזה רגילה, שטוחה, "הוביטית".

הבדיחות המורידות של פראצ'ט, כמו הפרודיה שלו על אפלטון, הן לרוב מצחיקות בנפרד, אך יחד, הן מביאות לסגנון שאינו שאפתני, שאינו מרגש ונחוש. נראה שהוא אוהב להתעסק בקלישאות כאילו היו חלוקי נחל מבריקים:

"השמיים היו כחולים."

"היה לך מזל. סיכוי של אחד למיליון."

"סימוני צחק במרירות."

אין שום דבר רע במשפטים האלה מתוך "אלים קטנים" – הספר מלא בביטויים כאלה – אבל אין בהם גם שום דבר מיוחד.

יש לי חבר שאומר שהטענה שטולקין כתב פרוזה רגילה ושטוחה היא כל-כך מגוחכת שהיא אפילו לא שווה התייחסות. לא שאלתי אותו למה הוא חושב כך, אבל גם אני עצמי, שהבנתי בטולקין היא סבירה ותו לא, חושב שלטעון כי האדם שתרגם את ביאוולף לאנגלית מודרנית בהצלחה לא מבוטלת כותב פרוזה שטוחה היא כנראה חסרת בסיס. אבל אני הרי רוצה לכתוב על הפרוזה של פראצ'ט. ובכן אני חושב שהפרוזה של פראצ'ט היא לא רגילה, ולעתים גאונית ממש. הנה רשימה חלקית ולא מחייבת של כמה דברים שהפרוזה של פראצ'ט מצליחה להשיג:

• פראצ'ט מתאר לנו עולם פנטסטי רחב יריעה, שההתרחשויות בו הן לא רגילות, ובכל זאת אנחנו מצליחים בכל נקודת זמן להבין את ההתרחשות. 
• אנחנו מצליחים להיות במרחק מן ההתרחשות המאפשר לנו גם לחוות אותה רגשית, אך גם לעבד אותה אינטלקטואלית ולהבין איך היא מתייחסת לעולם שלנו. אני מכיר מעט מאוד סופרי פנטזיה שמצליחים להגיע לטון המדויק הזה, אם בכלל. 
• הוא מצליח להעביר לנו עולם רחב יריעה בעל מספר גדול מאוד של דמויות. בערך הויקיפדיה על 'אלים קטנים' באנגלית מוזכרות תריסר דמויות, ויש עוד דמויות משניות כפי שאראה מייד, וכל אחת מן הדמויות הללו היא בעלת אופן דיבור ומחשבה מאופיינים היטב ושונים מכל הדמויות האחרות. אגב, ערך הוויקיפדיה באנגלית על מה מעיק על פורטנוי כלל לא כולל פירוט של דמויות…
• מספר גדול של דמויות עוברות התפתחות במהלך הרומן והדבר ניכר גם בדרך הדיבור והמחשבה שלהן.
• לעתים הוא מצליח ליצוא אפקט רגשי חזק מאוד דווקא על ידי שימוש ה'פרוזה רגילה'.

ברצוני להדגים שלושה מקרים של הפרוזה הלא רגילה של פראצ'ט מתוך הרומן אלים קטנים.

הדגמה ראשונה - הדיאלוג בין ברד'ה ובין הסמל אקטר

בעמודים 97-98 של המהדורה העברית מופיע הדיאלוג הבא:

"ולאן אתה נוסע עם כל הגמלים האלה בבוקר צח זה, אח?" 

החייל הידק את הרצועה. 

"כנראה לגיהינום," הוא אמר ברשעות. "ישר אחריך." 

"באמת? לפי דברי הנביא אישקיבל אדם לא זקוק לגמל כדי לרכוב אל הגיהינום, גם לא לסוס ולא לפרד; אדם יכול לרכוב אל הגיהינום על לשונו," אמר ברד'ה, ונתן לרטט קל של נזיפה לחדור לקולו. 

"והאם אין איזה נביא זקן שאמר משהו על ממזרים חטטנים שיקבלו זפטה באוזן?" אמר החייל. 

"'אוי למרים ידו על אחיו, משל היה הוא כופר,'" אמר ברד'ה בחרדה."זה אוֹסוֹרי, מצוות יא', פסוק 16." 

"'תתחפף מכאן ותשכח שאי פעם ראית אותנו, אחרת באמת תהיה בצרות ידידי היקר.' הסמל אקטר פרק א', פסוק 1," אמר החייל. 

מצחו של  ברד'ה התקמט, הוא לא זכר את הקטע הזה. 

הדיאלוג הזה מתרחש לפני שברד'ה ושאר המשלחת עולים על הספינה המפליגה לאיפיבי. נשים לב שאנחנו מצליחים לקלוט כאן את הלך הרוח של ברד'ה בצורה מדוייקת מאוד. הוא פרח כהונה צעיר, המכיר את המקורות, ומרשה לעצמו ללמד את החייל לקח. המקורות עצמם גם הם הומצאו על ידי פראצ'ט, ואני חושב שזה לא פחות ממדהים שעד סוף הרומן גם הקוראים המיומנים מצליחים לשים לב להבדלים בסגנון בין המקורות המומצאים השונים.

זוהי הופעתו היחידה של הסמל אקטר בעצמו, למרות שברד'ה מזכיר אותו עוד פעם או פעמיים בהמשך הרומן. ההופעה היא חידתית. אנחנו לא מבינים מדוע הסמל כל-כך מתרגז על ברד'ה (אני לא מעוניין להגיד מה הסיבה מחשש של ספוילרים, אך יש לכך סיבה טובה), וגם לא איך הוא מעז להתחצף כך אל פרח כהונה (ועוד כאשר כולם יודעים שוורביס נמצא בסביבה), גם זה מעלה את החשד של הקורא הקשוב שמשהו יוצא דופן מתרחש כאן.

הקול של הסמל אקטר הוא ייחודי, גם בכעס הגלוי שלו, גם בחוסר החשש הגלוי שלו, וגם בתעוזה שבה הוא ממציא 'כתבי קודש' משל עצמו. הקול הזה הוא שונה מסמל אחר שעומד להופיע עוד מעט - הסמל סימוני, שהוא דמות גדולה יחסית.

היכולת של פראצ'ט לאפיין מספר גדול כל-כך של דמויות בצורה כל-כך ייחודית, ובמספר כל-כך קטן של משיחות מכחול היא אחת הסיבות שגורמות לי לחשוב שהפרוזה שלו היא גאונית.

הדגמה שנייה - דיאלוג כלשהו בין ארן ובין דידקטילוס

הדמויות של דידקטילוס ושל ארן מוצגות לנו כצמד מרגע הופעתן ברומן. שתי הדמויות מייצגות גישות פילוסופיות שונות, אבל הדיאלוג עצמו אף פעם לא מעורר את הכעס של אחד משניהם מלבד במקרה הבא, המופיע בעמודים 329-330 של המהדורה העברית:

"אתה קורא לזה פילוסופיה?" שאג דידקטילוס ונפנף במקלו. 

ארן ניקה את הפיסות של תבנית החול מן המנוף.  "ובכן... פילוסופיה של הטבע," הוא אמר.

המקל היכה בקול על צדדיו של הצב הנע.

"מעולם לא לימדתי אותך דברים מהסוג הזה!" צעק הפילוסוף. "פילוסופיה אמורה להפוך את החיים לטובים יותר!"

"זה אכן יהפוך את החיים לטובים יותר עבור אנשים רבים," אמר ארן בשלווה. "זה יעזור להפיל את שלטונו של העריץ."

"ומה אז?" אמר דידקטילוס. 

"ומה אז מה?"

"ואז אתה תפרק אותה לחתיכות, כן?" אמר האיש הזקן. "תרסק אותה? תוריד ממנה את הגלגלים? תיפטר מכל פיסות הברזל המשוננות? תשרוף את השרטוטים? כן? לאחר שהשיגה את מטרתה, כן?"

"ובכן---" החל ארן.

"אהה!"

"אהה מה? מה אם כן נשאיר אותה? זה יהיה... אמצעי הרתעה בפני עריצים אחרים!" 

"אתה חושב שהעריצים לא יבנו כמה כאלה גם כן?" 

"ובכן... אני יכול לבנות כאלה יותר גדולות!" צעק ארן.

דידקטילוס השתופף. "כן," הוא אמר. "אין ספק שאתה יכול. אז כל זה בסדר, אם כך. מילה שלי. ולחשוב שאני דאגתי ככה. וכעת... אני חושב שאלך לי לנוח במקום כלשהו..." הוא נראה כפוף, ולפתע גם זקן.

"מאסטר?" אמר ארן.

"אל תקרא לי מאסטר," אמר דידקטילוס, ומישש את דרכו לאורך קירות האסם אל הדלת. "אני רואה שאתה יודע כל דבר ארור שיש לדעת על טבע האדם עכשיו. הה!"

כל הדיאלוגים בין ארן ודידקטילוס הם דיאלוגים בין תלמיד ומורה, אבל בתחילת ההיכרות שלנו איתם, אנחנו מתרשמים שארן המחובר יותר למציאות הוא החכם יותר מבין השניים. אנחנו לומדים להעריך את חוכמתו של דידקטילוס רק במשך הספר, ואולי יותר במכל נקודת זמן אחרת בדיאלוג שהבאתי כאן למעלה.

הדיאלוג לעיל הוא חשוב להתפתחות העלילה, הוא מלמד אותנו על הקשר בין פילוסופיה עיונית ובין פילוסופיה מעשית, קשר שארצה לדבר עליו בהרחבה בפוסט הבא. אבל יותר מכל אני חושב שהוא מלמד אותנו לקח שאנחנו יכולים לקחת מעולם הדיסק לעולם שלנו. אני מאוד מתקשה לחשוב כיצד רומן המתרחש בעולם האמיתי יצליח ללמד אותנו את אותו הלקח בצורה כל-כך ברורה, או במילותיו של פראצ'ט עצמו: "הפנטזיה יכולה לקחת אותך אל מקום שממנו אפשר לראות את העולם." ואיזה עולם אנחנו יכולים לראות מן הדיאלוג הזה!

הדגמה שלישית - המקרה המוזר של השמיים הכחולים

הדוגמה הראשונה שג'ונתן ג'ונס מצטט בתור קלישאה היא המשפט "השמיים היו כחולים".

הנה כל הפסקה מתוך עמוד 355  של המהדורה העברית:

השמיים היו כחולים. השמש עוד לא הייתה גבוהה מספיק כדי להפוך אותם לקערת הנחושת הרגילה. 

ברד'ה פנה את ראשו שוב, אל עבר השמש. היא הייתה בערך ברוחב של שמש אחת מעל האופק, על אף שאם התיאוריות של דידקטילוס על מהירות האור נכונות, היא בעצם כבר שוקעת, אלפי שנים בתוך העתיד.

היא נחסמה על ידי ראשו של וורביס.

"כבר חם, ברד'ה?" אמר הדיאקון. 

"חמים." 

"זה יהיה חם יותר."

אני מקווה שגם קריאה של מי שאינו מכיר כלל את עלילת הספר מבהירה כי ברד'ה נמצא כעת במצב לא נעים. במצב שבו הוא שוכב על גבי דבר מה שהולך ומתחמם (מנסה להימנע מספוילרים גם כאן…).

הדימוי של ראשו של וורביס המסתיר את השמש ועל כן דומה לליקוי חמה הוא דימוי מבריק, גם ברמה הפיזית של ההתרחשות, וגם ברמה של המקום בו אנו נמצאים בעלילת הספר.

המחשבות של ברד'ה על דידקטילוס ועל מצבה האמיתי של השמש לעומת מצבה הנוכחי, מראות לנו את הידע שברד'ה רכש, את נקודת המבט שלו שהשתנתה למשל מן השיחה עם הסמל אקטר. 

ההשוואה בין השמיים הכחולים שעתידים להפוך לגוון הנחושת, ובין ההתחממות שברד'ה ווורביס צופים בעתיד היא ללא כל ספק מבריקה.

אבל, לעניות דעתי, המשפט המבריק ביותר הוא דווקא המשפט הראשון. המשפט על השמיים הכחולים. משפט שמראה את התודעה של ברד'ה המנסה לא לחשוב על המצב הנורא שבו הוא נמצא, אלא להתבונן בצורה פשוטה אל השמיים שמעליו. 

ניתן ללמוד הרבה מן הפשטות הזאת נוכח אימת הקיום!

קתדרלת הסגרדה פמיליה מתוך האתר הרשמי

השטיבל והקתדרלה חלק ראשון - התלונות שלי על פורטנוי

האמת היא שרציתי לכתוב סדרת פוסטים על הספר אלים קטנים כבר כמה זמן, המאמר של ג'ונתן ג'ונס הוא רק תירוץ. אולי תירוץ היא לא המילה הנכונה. אולי המילים הנכונות הן דרך גישה. המאמר של ג'ונס הסביר לי מה אנשים לא מבינים לגבי פראצ'ט. ג'ונס חושב שיש בספר אלים קטנים 'משחקי מילים חכמים', או בניסוח אחר שהספר הוא אוסף פחות או יותר אקראי של בדיחות, עם נושא פחות או יותר משותף.

אני לא יודע למה ג'ונס בחר להשוות את הספר אלים קטנים דווקא לרומן מה מעיק על פורטנוי מאת פיליפ רות. אבל חשבתי על הסוגייה הזאת כמה זמן, ואני חושב שאני יכול לנסות לשער. לעניות דעתי ג'ונס רואה את שני הספרים הללו כ'רומנים קומיים שנכתבו על ענייני דת על ידי אנשים שהם אתאיסטים'. ואם כך, כאשר ג'ונס משווה את שניהם יוצא לו ש: 'פראצ'ט מספר בדיחות' ואילו 'רות אומר משהו על החיים האמיתיים.'

אני אישית חושב ששניהם מספרים בדיחות, ושניהם גם אומרים משהו על החיים האמיתיים. לדעתי, מה שפראצ'ט אומר הוא לאין ערוך יותר דינמי, מגוון ומתוחכם ממה שרות אומר. אם לדעת ג'ונס רות מצליח ליצור מבנה כלשהו של החיים האמיתיים. נניח מבנה של שטיבל, הרי שפראצ'ט הוא שטוח לחלוטין, ומשול אולי למרבד. ואילו על פי דעתי רות יכול עדיין להיות מושווה לשטיבל, אבל פראצ'ט צריך אם כך להיות מושווה לקתדרלה בעלת מורשת עשירה - נניח הסגרדה פמיליה.

לעניות דעתי לא קשה לראות את עושר המבנה של הרומן של פראצ'ט, אם הקורא פתוח לאפשרות שייתכן שיש עושר כזה. או במילים אחרות, הקורא יוכל למצוא מבנה עשיר רק אם הוא חושב שמבנה כזה אכן קיים. ג'ונס לא חושב שהוא קיים, ולכן הוא לא מצא אותו. אני, ועוד קוראים רבים אחרים, חושבים שהוא כן קיים, ועל כן מצאנו אותו.

ברצוני לכתוב סדרה של שישה פוסטים: אחד יוקדש לדעתי על הרומן מה מעיק על פורטנוי, וחמישה פוסטים יוקדשו לאספקטים שונים של הרומן אלים קטנים ויסבירו חלק מן המבנה שלו. מטבע הדברים, יהיו בפוסט הזה ספוילרים לרומן מה מעיק על פורטנוי, ובפוסטים הבאים גם ספוילרים לספר אלים קטנים. עם זאת, אני משוכנע שאת רוב הנקודות היפות של אלים קטנים אשאיר במקומן, והן יובהרו רק בקריאה של הרומן עצמו. 

וכעת ניגש למלאכת הפוסט הזה: התלונות שלי על פורטנוי.

תלונה ראשונה: 'השפה ייחודית' של רות

מובן שקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ולא הייתי עושה את זה אלמלא המאמר של ג'ונס. הספר הוא לא נטול ערך, ואני צריך עם כך להודות לג'ונס על החוויה. תודה.

הספר לעומת זאת, וכנראה גם רות האדם עצמו הוא מאוד מיזוגני וגזעני. הקריאה הייתה לא נעימה, וניתן היה לקטול את הספר על בסיס זה בלבד, אבל זה יהיה קל מידי, ועל כן לא אעשה זאת.

במאמר שלו טוען ג'ונס כי: 'אי אפשר לומר: "פראצ'ט כותב פרוזה רגילה באמת, ובכל זאת הוא גאון ספרותי."' ובמשתמע הפרוזה של פראצ'ט היא רגילה, ואילו הפרוזה של רות היא מיוחדת. בפרוזה של פראצ'ט אדון בפוסט הבא, אבל בפוסט הזה אני רוצה קודם כל לטעון שהפרוזה של רות היא לא מיוחדת.

הרומן מה מעיק על פורטנוי הוא רומן בגוף ראשון. גיבור הספר, אלכס פורטנוי, מדבר עם הפסיכולוג שלו. אחת הבדיחות היא שממש בסוף הספר הפסיכולוג עונה משהו כמו: "כך. [אמר הדוקטור] עכשיו אולי אנחנו יכולים מתחילים? כן?" (תרגום שלי). זה מצחיק. במידה.

הרומן יצא לאור בשנת 1969, וזמן ההתרחשות של המונולוג הוא 1966. הוא כתוב בסגנון האנגלית היהודי האמריקאי של ניו יורק (ובמקרה שלנו ניו ג'רזי). במובן הזה, השפה של הרומן היא כלל לא ייחודית, אלא להיפך, היא שייכת לז'אנר של סרטים וספרים כמו: כנר על הגג, הדגול מאת חיים פוטוק, וכמובן וודי אלן, לארי דייוויד וג'רי סיינפלד כתבו גם הם בז'אנר הזה. לעניות דעתי למרות שהרומן הוא מופע יחסית מוקדם של הז'אנר הוא לא מחדש לעומת מופעים שקדמו לו, והפרוזה שלו היא לא ייחודית בתוך הז'אנר בשום צורה.

את הסוג המסוים של תסביך אדיפוס שיש לגיבור הרומן, יש גם לגיבור הסרט 'סיפורי ניו יורק', אך לטעמי בסרט אנחנו רואים מופע יותר מצחיק של התופעה, שיש בו גם חמלה גדולה יותר לדמות האם.

תלונה שנייה: רוחב היריעה

רות חושף ברומן מגוון נאה של דמויות. הוא עצמו בראש ובראשונה אבל גם הוריו, אחותו, הדוד שלו חיימי, הדודה שלו, בן דודו שנהרג במלחמה, מגוון חברות שהיו לגיבור לאורך הדרך, וזהו בערך.

אבל יש משהו מוגבל ומגביל בתיאור כזה, כאשר הוא נעשה בגוף ראשון. אנחנו יודעים מה הגיבור חושב על אמא שלו, ובמידה מסוימת מה היא חושבת עליו. אני משוכנע שאם דמות האם הייתה מדברת בקולה, היינו מקבלים דיווח יותר עשיר ומעניין על הגיבור. אותו דבר אפשר לומר גם על דמות האב. על מערכת היחסים בין האב לאם אנחנו יכולים לשער, אבל אלה כבר הדים רחוקים. אין לנו מושג על מערכות היחסים בין האחות לאם, או האחות לאב. בין האב ובין הדוד וכו'.

למרות הטענה שהסדרה 'סיינפלד' היא 'סדרה על כלום', היא עוסקת במגוון רחב יחסית של נושאים מחיי הרווקים בניו יורק: חנייה, מסעדות סיניות, נסיעות ללוס אנג'לס וכמובן דייטים. לא כל הדמויות בסדרה הן יהודיות, וזה אולי חלק מן הפופולריות הרבה שהסדרה זכתה לה, ועדיין זוכה.

לעומת זאת הפרק 'העט' (עונה 3 פרק 3) הוא פרק יוצא דופן בסדרה שכן הוא הפרק היחיד בו לא מופיעה הדמות של ג'ורג' קוסטנזה, ואחד משני פרקים בהם לא מופיעה הדמות של קריימר. עלילת הפרק מתרחשת בפלורידה בבית ההורים של סיינפלד, והיא מצליחה בתוך פרק קצר של סיטקום, לחשוף אותנו לעולם שלם של אינטראקציות בין הדמויות של בית האבות.

תלונה שלישית: העם היושב בציון

ברומן מתאר רות את חיי היהודים באזור העיר ניו יורק בשנות החמישים והשישים, עם מעט זיכרונות ילדות משנות הארבעים. בשנים האלה היהודים חיפשו הכרה וסבלו מאפליה במובנים ריאליים רבים.

לקראת סוף הפרק השני מופיע הציטוט הבא: "דוקטור שפילפוגל, אלה החיים שלי, ואני חי אותם באמצע של בדיחה יהודית! אני הבן בתוך בדיחה יהודית - אבל זו ממש לא בדיחה! אנא, מי הפך אותנו לכאלה נכים? מי הפך אותנו לכל כך מורבידיים והיסטריים וחלשים?" (תרגום שלי).

לקראת סוף הרומן אלכס פורטנוי מבקר בישראל. זוהי ישראל שלפני מלחמת ששת הימים, ואינה כוללת את העיר העתיקה בירושלים, או הגולן, או את יהודה ושומרון. לאלכס פורטנוי יש מפגש לא מוצלח עם חיילת, ואז מפגש לא מוצלח עם קיבוצניקית.

לקראת סוף הפרק האחרון מופיע הציטוט הבא: "מטבע הדברים המערכת שבה אני משתתפת (ומרצוני החופשי, זה חשוב מאוד - מרצוני החופשי!), המערכת הזאת היא הומנית וצודקת," (תרגום שלי). זוהי הטענה של הקיבוצניקית כלפי פורטנוי, ולטענה הזאת, כמו גם לשאר הטענות שלה, אין לפורטנוי כל תשובה.

יש לנו, אם כך, יהודי החי בתפוצות (בגולה?) וחי מתוך כל התסביכים של אותה דרך קיום, ואף משוכנע בכך שלחיים היהודיים בישראל אין את התסביכים הללו. מר רות מוותר מראש על הרצון להגיד לי, יהודי החי בישראל, דבר מה כלשהו על הקיום היהודי כאן. חוץ מאולי: "אתם מושלמים. תמשיכו ככה."

אני משוכנע שאפילו מר ג'ונס לא חושב שמסר מאין זה הוא 'ספרות גדולה'.

וכשם שמר ג'ונס המליץ על ספר אחר במקום אלים קטנים, אמליץ גם אני על ספר במקום מה מעיק על פורטנוי. הרומן עת הזמיר מאת חיים באר מתאר גם הוא שטיבל אבל שטיבל בתוך ישראל. שטיבל שהשתנה מאוד בשנת 1967, ועל כן הרומן עת הזמיר אכן יכול לומר לנו משהו גם בימים אלה.

המאמר של ג'ונתן ג'ונז

 

אני מביא כאן במלואו את המאמר של ג'ונתן ג'ונס על הספר 'אלים קטנים', ואחרי כן אענה לו, בכמה פוסטים נפרדים:

קראתי את פראצ'ט עכשיו: זה יותר בידור מאמנות

בעבר דחיתי את הערך הספרותי של טרי פראצ'ט המנוח, דבר שעורר זעם בקרב המעריצים. עכשיו אני בקיא יותר, ויכול להעריך את משחקי המילים החכמים שלו. אבל אני עדיין מאמין שהפרוזה הטובה ביותר חיה בעולם האמיתי.

ג'ונתן ג'ונס

יום שישי 11 בספטמבר 2015 17:54 BST

כשזה מגיע לקריאת ספרות בדיונית, כולנו מעריצים. אנחנו קוראים וקוראים מחדש את הסופרים שאנחנו אוהבים, ואלה שאולי התאהבנו בהם לפני עשרות שנים. התהליך שמחבר בין קורא לסופר הוא מסתורי כמו הניצוץ שמפגיש בין שני אנשים – והתשוקות עזות באותה מידה.

אחד הרגעים הגאים ביותר שלי היה כשראיתי את מהדורת הכריכה הרכה הבריטית של הרומן "נמסיס" מאת פיליפ רות, ובה ציטוט שבח מבלוג האמנות שלי ב"גרדיאן" על הכריכה: "יצירת ריאליזם מדומיינת באופן מהפנט..." אני מכור לרות כבר עשרות שנים. לראות את המחווה שלי מודפסת על אחד מספריו הייתה פנטזיה של מעריץ שהתגשמה.

הרגע המביש ביותר שלי כמבקר התרחש גם הוא כתוצאה מאחת הגיחות המזדמנות שלי לעולם הספרים. שכחתי שאנשים אחרים אוהבים סופרים באותה מידה שאני אוהב את רות. אז לאחרונה גיחכתי בבוז כלפי סופר שלא עניין אותי כלל, איש המשלים רב המכר טרי פראצ'ט. מכיוון שהבהרתי גם שלא קראתי ספר שלם של פראצ'ט, הורדתי על עצמי נקמה שלא הייתה שונה מהסערה שאפפה את ספריית איפיבי לאחר המתקפה של האומניאנים על העיר הפילוסופית הזו.

ראו, עכשיו קראתי ספר שלם של פראצ'ט. נפילתה של איפיבי היא אחד הרגעים הדרמטיים ביותר ב"אלים קטנים", הרומן ה-13 בסדרת "עולם הדיסק", שמעריצים זועמים הציעו לי לקרוא.

במדינת אומניה התיאוקרטית, המבודדת במדבר צחיח בעולם הדיסק, התרחש נס. אל – למעשה האל שאליו סוגדים האומניאנים, אום עצמו – נפל אל הקרקע. הוא מדבר אל הצעיר שיהפוך לנביא שלו. אבל לא האל ולא הנביא הן דמויות מרשימות. אום לבש צורה של צב. ברד'ה, הנזיר הצעיר והטירון שמוצא אותו בגינת ירק והוא היחיד שיכול לשמוע אותו מדבר, אינו מבטיח, נראה מטומטם, איטי ללא ספק (ההבדל יתברר בהמשך), ולא מצופה שיגיע מעבר לדרגת טירון. לכן הוא תמיד עובד בגינת הירק.

אם יגיע למעמד נזיר, הוא יכונה "האח ברד'ה" (Brother Brutha). זה סוג הבדיחות שפראצ'ט נהנה מהן. ב"אלים קטנים" הוא מוצא עונג בירידה על דברים מרוממים כמו תיאולוגיה וקוסמולוגיה והורדתם אל הארץ כשטויות המודעות לעצמן. כך, פילוסוף מציג תיאוריית ידע דומה להפליא לזו של הפילוסוף היווני הקדום אפלטון, למעט השורה התחתונה:

"החיים בעולם הזה," הוא אמר, "הם כמו, אם להמשיל משל, שהות במערה. מה אנחנו יכולים לדעת על המציאות? אחרי הכל כל מה שאנחנו רואים מן הטבע האמיתי של המציאות הוא, שמא נאמר, לא יותר מאשר צללים מבלבלים ומשעשעים המוטלים על גבי הקיר הפנימי של המערה על ידי האור הבלתי נראה והמעוור של האמת המוחלטת, שמתוכם אנחנו יכולים להסיק או שלא להסיק איזשהו מושג של אמת, ואנחנו כמו חיות שוכנות מערות ואין לנו דבר מלבד להרים את קולנו ולהגיד בענווה, 'קדימה, תעשה ארנב מעוות… זו הדמות האהובה עלי.'"

זה פראצ'ט במיטבו: רחב יריעה ובהיר, לוקח אחד הרעיונות הגדולים ביותר במחשבה המערבית (כפי שמעריציו יודעים, זהו כמעט ציטוט מדויק מ"הרפובליקה" של אפלטון), ויורד עליו קצת.

"אלים קטנים" הופך את סיפור גלילאו והאינקוויזיציה על פיו: המדענים יודעים שעולם הדיסק הוא דיסק שטוח על גבו של צב השוחה בחלל, אך באומניה, הם מחזיקים באמונה הקנאית שהוא כדור המקיף את השמש. הוגה כופר שהצביע על האמת נשמע ממלמל שהצב באמת נע, בדיוק כפי שגלילאו – לאחר שאולץ על ידי הכנסייה הקתולית להכחיש את התיאוריה של קופרניקוס שהכדור הארצי המקיף את השמש הוא כדור – אמר לכאורה: "ואף על פי כן, נוע תנוע!"

"אלים קטנים" יצא ארבע שנים אחרי "פסוקי השטן", כשפסק ההלכה (הפתווה) על סלמאן רושדי היה עדיין בתוקף. גם פראצ'ט מתמודד עם הדת ומבקש לבטל אמיתות נצחיות. ההבדל, כמובן, הוא שפראצ'ט מלגלג על אמונה לא קיימת ומסתכן בזעם של פונדמנטליסטים דמיוניים.

הם גם לא מעוצבים היטב. הנבל ב"אלים קטנים" הוא וורביס, ראש הקוויזיציה, אדם ללא אף תכונה חיובית או סיפור רקע שיסביר כיצד הפך לבלתי אנושי לחלוטין. אנו רואים מהר מאוד שלמחבר אין הרבה סבלנות כלפי קנאים דוקטרינריים הנלחמים בספק בעזרת אש, אבל וורביס הוא דמות מקרטון. מספרים לנו שוב ושוב כמה הוא נתעב; פנטומימאים הם מתוחכמים יותר.

בעולם האמיתי, בניגוד לעולם הדיסק, לאנשים יש מורכבויות וסתירות. צורת אמנות שלמה התפתחה כדי לחקור אותן. קוראים לה הרומן.

קריאת "אלים קטנים" גרמה לי להבין מה אני אוהב ברומן כפי שהוא מבוצע על ידי מישהו כמו פיליפ רות. זה האומץ לצלול לפסיכולוגיה האנושית והתבונה לתאר את שטף המציאות המוזר. פורטנוי של רות, נעול בחדר האמבטיה שלו ומנסה לאונן בזמן שהוריו דופקים על הדלת – האם יש לו בעיות מעיים, מה לא בסדר? – זה מה שאני חושב שהוא ספרות גדולה, אני חושש.

אוננות היא גם דימוי חוזר ב"אלים קטנים". זה מה שהכנסייה האומניאנית חוששת שהטירונים הצעירים עושים בחדרי המעונות שלהם. אבל אין הרבה בספר הזה שיגרום להם התרגשות. הרפתקה נטולת מין זו היא רומן מוקצף, שמספר בדיחות על כוס בירה וסיגריה ומשדר רציונליזם מיטיב.

הרציונליזם הזה מושלך על אחד העולמות האלטרנטיביים המדויקים ביותר בז'אנר הפנטזיה כולו. עולם הדיסק ממופה ב"אלים קטנים" עם אותם פרטים טופוגרפיים ותרבותיים כמו "הארץ התיכונה" של ג'יי.אר.אר טולקין או "וסטרוז" של ג'ורג' ר.ר מרטין. יש כאן את אותן הנאות של כניסה לממלכה אגדית לחלוטין – החלק הטוב ביותר של הספר מתרחש במדבר המעורר את סבלם של אבות הכנסייה, וכולל פרודיה שנונה על "פיתויי סנט ג'רום".

אבל משום מה, ז'אנר הפנטזיה הוא בית קברות לשפה האנגלית. אפילו טולקין עצמו – וכן, קראתי אותו ביסודיות – כתב פרוזה רגילה, שטוחה, "הוביטית".

הבדיחות המורידות של פראצ'ט, כמו הפרודיה שלו על אפלטון, הן לרוב מצחיקות בנפרד, אך יחד, הן מביאות לסגנון שאינו שאפתני, שאינו מרגש ונחוש. נראה שהוא אוהב להתעסק בקלישאות כאילו היו חלוקי נחל מבריקים:

"השמיים היו כחולים."

"היה לך מזל. סיכוי של אחד למיליון."

"סימוני צחק במרירות."

אין שום דבר רע במשפטים האלה מתוך "אלים קטנים" – הספר מלא בביטויים כאלה – אבל אין בהם גם שום דבר מיוחד.

זה מה שהרגשתי בעבר כשבחנתי את הפרוזה של פראצ'ט, ולעקוב אחריה במשך 397 עמודים לא הפך אותה פתאום לפרוזה של הנרי ג'יימס. הרגילות של כתיבה זו היא בוודאי מכוונת: היא הופכת את הספר לחם וידידותי, כמו שיחה רגילה עם בחור רגיל.

מדוע שמישהו יבלבל את זה עם סוג הפרוזה הספרותית שהיא כל כך נחרצות לא רוצה להיות?

זה ההבדל בין בידור לספרות – הרומן כהסחת דעת והרומן כאמנות. אי אפשר להפריד רומן ספרותי מהאופן שבו הוא כתוב. משפט אחר משפט, פסקה אחר פסקה, ספרות היא המילים ורק המילים.

שפע של רומנים מתפרסמים ונאהבים שאינם ספרות במובן זה, אבל כל מה שאני אומר, וכל מה שאמרתי, זה שאני מעדיף את הסוג הספרותי. אני מעדיף אותו במיליארד מיילים איפיביים.

אפשר לשבח את פראצ'ט על הצגת הרעיונות הגדולים השנונה שלו, יצירת עולם פנטזיה שמעניק לקוראים בית אלטרנטיבי (ושוודאי יהפוך יום אחד למפתה על המסך כפי שווסטרוז של מרטין הפכה ב"משחקי הכס"). אבל אי אפשר לומר: "פראצ'ט כותב פרוזה רגילה באמת, ובכל זאת הוא גאון ספרותי."

הספרות הבדיונית של פראצ'ט עובדת טוב מספיק בתנאים שלה. אבל אני מעדיף כתיבה שמתחככת בעולם האמיתי, שמתארת ​​מה זה להיות בחיים בכל חוסר הניבוי, הקומדיה הפרועה, הכמיהה, הגרוטסקיות, ההתעלות – והבושה.