האמת היא שרציתי לכתוב סדרת פוסטים על הספר אלים קטנים כבר כמה זמן, המאמר של ג'ונתן ג'ונס הוא רק תירוץ. אולי תירוץ היא לא המילה הנכונה. אולי המילים הנכונות הן דרך גישה. המאמר של ג'ונס הסביר לי מה אנשים לא מבינים לגבי פראצ'ט. ג'ונס חושב שיש בספר אלים קטנים 'משחקי מילים חכמים', או בניסוח אחר שהספר הוא אוסף פחות או יותר אקראי של בדיחות, עם נושא פחות או יותר משותף.
אני לא יודע למה ג'ונס בחר להשוות את הספר אלים קטנים דווקא לרומן מה מעיק על פורטנוי מאת פיליפ רות. אבל חשבתי על הסוגייה הזאת כמה זמן, ואני חושב שאני יכול לנסות לשער. לעניות דעתי ג'ונס רואה את שני הספרים הללו כ'רומנים קומיים שנכתבו על ענייני דת על ידי אנשים שהם אתאיסטים'. ואם כך, כאשר ג'ונס משווה את שניהם יוצא לו ש: 'פראצ'ט מספר בדיחות' ואילו 'רות אומר משהו על החיים האמיתיים.'
אני אישית חושב ששניהם מספרים בדיחות, ושניהם גם אומרים משהו על החיים האמיתיים. לדעתי, מה שפראצ'ט אומר הוא לאין ערוך יותר דינמי, מגוון ומתוחכם ממה שרות אומר. אם לדעת ג'ונס רות מצליח ליצור מבנה כלשהו של החיים האמיתיים. נניח מבנה של שטיבל, הרי שפראצ'ט הוא שטוח לחלוטין, ומשול אולי למרבד. ואילו על פי דעתי רות יכול עדיין להיות מושווה לשטיבל, אבל פראצ'ט צריך אם כך להיות מושווה לקתדרלה בעלת מורשת עשירה - נניח הסגרדה פמיליה.
לעניות דעתי לא קשה לראות את עושר המבנה של הרומן של פראצ'ט, אם הקורא פתוח לאפשרות שייתכן שיש עושר כזה. או במילים אחרות, הקורא יוכל למצוא מבנה עשיר רק אם הוא חושב שמבנה כזה אכן קיים. ג'ונס לא חושב שהוא קיים, ולכן הוא לא מצא אותו. אני, ועוד קוראים רבים אחרים, חושבים שהוא כן קיים, ועל כן מצאנו אותו.
ברצוני לכתוב סדרה של שישה פוסטים: אחד יוקדש לדעתי על הרומן מה מעיק על פורטנוי, וחמישה פוסטים יוקדשו לאספקטים שונים של הרומן אלים קטנים ויסבירו חלק מן המבנה שלו. מטבע הדברים, יהיו בפוסט הזה ספוילרים לרומן מה מעיק על פורטנוי, ובפוסטים הבאים גם ספוילרים לספר אלים קטנים. עם זאת, אני משוכנע שאת רוב הנקודות היפות של אלים קטנים אשאיר במקומן, והן יובהרו רק בקריאה של הרומן עצמו.
וכעת ניגש למלאכת הפוסט הזה: התלונות שלי על פורטנוי.
תלונה ראשונה: 'השפה ייחודית' של רות
מובן שקראתי את הספר מתחילתו ועד סופו, ולא הייתי עושה את זה אלמלא המאמר של ג'ונס. הספר הוא לא נטול ערך, ואני צריך עם כך להודות לג'ונס על החוויה. תודה.
הספר לעומת זאת, וכנראה גם רות האדם עצמו הוא מאוד מיזוגני וגזעני. הקריאה הייתה לא נעימה, וניתן היה לקטול את הספר על בסיס זה בלבד, אבל זה יהיה קל מידי, ועל כן לא אעשה זאת.
במאמר שלו טוען ג'ונס כי: 'אי אפשר לומר: "פראצ'ט כותב פרוזה רגילה באמת, ובכל זאת הוא גאון ספרותי."' ובמשתמע הפרוזה של פראצ'ט היא רגילה, ואילו הפרוזה של רות היא מיוחדת. בפרוזה של פראצ'ט אדון בפוסט הבא, אבל בפוסט הזה אני רוצה קודם כל לטעון שהפרוזה של רות היא לא מיוחדת.
הרומן מה מעיק על פורטנוי הוא רומן בגוף ראשון. גיבור הספר, אלכס פורטנוי, מדבר עם הפסיכולוג שלו. אחת הבדיחות היא שממש בסוף הספר הפסיכולוג עונה משהו כמו: "כך. [אמר הדוקטור] עכשיו אולי אנחנו יכולים מתחילים? כן?" (תרגום שלי). זה מצחיק. במידה.
הרומן יצא לאור בשנת 1969, וזמן ההתרחשות של המונולוג הוא 1966. הוא כתוב בסגנון האנגלית היהודי האמריקאי של ניו יורק (ובמקרה שלנו ניו ג'רזי). במובן הזה, השפה של הרומן היא כלל לא ייחודית, אלא להיפך, היא שייכת לז'אנר של סרטים וספרים כמו: כנר על הגג, הדגול מאת חיים פוטוק, וכמובן וודי אלן, לארי דייוויד וג'רי סיינפלד כתבו גם הם בז'אנר הזה. לעניות דעתי למרות שהרומן הוא מופע יחסית מוקדם של הז'אנר הוא לא מחדש לעומת מופעים שקדמו לו, והפרוזה שלו היא לא ייחודית בתוך הז'אנר בשום צורה.
את הסוג המסוים של תסביך אדיפוס שיש לגיבור הרומן, יש גם לגיבור הסרט 'סיפורי ניו יורק', אך לטעמי בסרט אנחנו רואים מופע יותר מצחיק של התופעה, שיש בו גם חמלה גדולה יותר לדמות האם.
תלונה שנייה: רוחב היריעה
רות חושף ברומן מגוון נאה של דמויות. הוא עצמו בראש ובראשונה אבל גם הוריו, אחותו, הדוד שלו חיימי, הדודה שלו, בן דודו שנהרג במלחמה, מגוון חברות שהיו לגיבור לאורך הדרך, וזהו בערך.
אבל יש משהו מוגבל ומגביל בתיאור כזה, כאשר הוא נעשה בגוף ראשון. אנחנו יודעים מה הגיבור חושב על אמא שלו, ובמידה מסוימת מה היא חושבת עליו. אני משוכנע שאם דמות האם הייתה מדברת בקולה, היינו מקבלים דיווח יותר עשיר ומעניין על הגיבור. אותו דבר אפשר לומר גם על דמות האב. על מערכת היחסים בין האב לאם אנחנו יכולים לשער, אבל אלה כבר הדים רחוקים. אין לנו מושג על מערכות היחסים בין האחות לאם, או האחות לאב. בין האב ובין הדוד וכו'.
למרות הטענה שהסדרה 'סיינפלד' היא 'סדרה על כלום', היא עוסקת במגוון רחב יחסית של נושאים מחיי הרווקים בניו יורק: חנייה, מסעדות סיניות, נסיעות ללוס אנג'לס וכמובן דייטים. לא כל הדמויות בסדרה הן יהודיות, וזה אולי חלק מן הפופולריות הרבה שהסדרה זכתה לה, ועדיין זוכה.
לעומת זאת הפרק 'העט' (עונה 3 פרק 3) הוא פרק יוצא דופן בסדרה שכן הוא הפרק היחיד בו לא מופיעה הדמות של ג'ורג' קוסטנזה, ואחד משני פרקים בהם לא מופיעה הדמות של קריימר. עלילת הפרק מתרחשת בפלורידה בבית ההורים של סיינפלד, והיא מצליחה בתוך פרק קצר של סיטקום, לחשוף אותנו לעולם שלם של אינטראקציות בין הדמויות של בית האבות.
תלונה שלישית: העם היושב בציון
ברומן מתאר רות את חיי היהודים באזור העיר ניו יורק בשנות החמישים והשישים, עם מעט זיכרונות ילדות משנות הארבעים. בשנים האלה היהודים חיפשו הכרה וסבלו מאפליה במובנים ריאליים רבים.
לקראת סוף הפרק השני מופיע הציטוט הבא: "דוקטור שפילפוגל, אלה החיים שלי, ואני חי אותם באמצע של בדיחה יהודית! אני הבן בתוך בדיחה יהודית - אבל זו ממש לא בדיחה! אנא, מי הפך אותנו לכאלה נכים? מי הפך אותנו לכל כך מורבידיים והיסטריים וחלשים?" (תרגום שלי).
לקראת סוף הרומן אלכס פורטנוי מבקר בישראל. זוהי ישראל שלפני מלחמת ששת הימים, ואינה כוללת את העיר העתיקה בירושלים, או הגולן, או את יהודה ושומרון. לאלכס פורטנוי יש מפגש לא מוצלח עם חיילת, ואז מפגש לא מוצלח עם קיבוצניקית.
לקראת סוף הפרק האחרון מופיע הציטוט הבא: "מטבע הדברים המערכת שבה אני משתתפת (ומרצוני החופשי, זה חשוב מאוד - מרצוני החופשי!), המערכת הזאת היא הומנית וצודקת," (תרגום שלי). זוהי הטענה של הקיבוצניקית כלפי פורטנוי, ולטענה הזאת, כמו גם לשאר הטענות שלה, אין לפורטנוי כל תשובה.
יש לנו, אם כך, יהודי החי בתפוצות (בגולה?) וחי מתוך כל התסביכים של אותה דרך קיום, ואף משוכנע בכך שלחיים היהודיים בישראל אין את התסביכים הללו. מר רות מוותר מראש על הרצון להגיד לי, יהודי החי בישראל, דבר מה כלשהו על הקיום היהודי כאן. חוץ מאולי: "אתם מושלמים. תמשיכו ככה."
אני משוכנע שאפילו מר ג'ונס לא חושב שמסר מאין זה הוא 'ספרות גדולה'.
וכשם שמר ג'ונס המליץ על ספר אחר במקום אלים קטנים, אמליץ גם אני על ספר במקום מה מעיק על פורטנוי. הרומן עת הזמיר מאת חיים באר מתאר גם הוא שטיבל אבל שטיבל בתוך ישראל. שטיבל שהשתנה מאוד בשנת 1967, ועל כן הרומן עת הזמיר אכן יכול לומר לנו משהו גם בימים אלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה