זהו החלק השני של סדרת המאמרים על הספר אלים קטנים - השטיבל והקתדרלה, ובו אני רוצה להתחיל לראות כיצד הספר אלים קטנים הוא רחב היקף כמו קתדרלה.
במאמר הביקורת של ג'ונתן ג'ונס הוא טוען כי הפרוזה של פראצ'ט היא רגילה, או במילותיו שלו:
אבל משום מה, ז'אנר הפנטזיה הוא בית קברות לשפה האנגלית. אפילו טולקין עצמו – וכן, קראתי אותו ביסודיות – כתב פרוזה רגילה, שטוחה, "הוביטית".
הבדיחות המורידות של פראצ'ט, כמו הפרודיה שלו על אפלטון, הן לרוב מצחיקות בנפרד, אך יחד, הן מביאות לסגנון שאינו שאפתני, שאינו מרגש ונחוש. נראה שהוא אוהב להתעסק בקלישאות כאילו היו חלוקי נחל מבריקים:
"השמיים היו כחולים."
"היה לך מזל. סיכוי של אחד למיליון."
"סימוני צחק במרירות."
אין שום דבר רע במשפטים האלה מתוך "אלים קטנים" – הספר מלא בביטויים כאלה – אבל אין בהם גם שום דבר מיוחד.
יש לי חבר שאומר שהטענה שטולקין כתב פרוזה רגילה ושטוחה היא כל-כך מגוחכת שהיא אפילו לא שווה התייחסות. לא שאלתי אותו למה הוא חושב כך, אבל גם אני עצמי, שהבנתי בטולקין היא סבירה ותו לא, חושב שלטעון כי האדם שתרגם את ביאוולף לאנגלית מודרנית בהצלחה לא מבוטלת כותב פרוזה שטוחה היא כנראה חסרת בסיס. אבל אני הרי רוצה לכתוב על הפרוזה של פראצ'ט. ובכן אני חושב שהפרוזה של פראצ'ט היא לא רגילה, ולעתים גאונית ממש. הנה רשימה חלקית ולא מחייבת של כמה דברים שהפרוזה של פראצ'ט מצליחה להשיג:
- פראצ'ט מתאר לנו עולם פנטסטי רחב יריעה, שההתרחשויות בו הן לא רגילות, ובכל זאת אנחנו מצליחים בכל נקודת זמן להבין את ההתרחשות.
- אנחנו מצליחים להיות במרחק מן ההתרחשות המאפשר לנו גם לחוות אותה רגשית, אך גם לעבד אותה אינטלקטואלית ולהבין איך היא מתייחסת לעולם שלנו. אני מכיר מעט מאוד סופרי פנטזיה שמצליחים להגיע לטון המדויק הזה, אם בכלל.
- הוא מצליח להעביר לנו עולם רחב יריעה בעל מספר גדול מאוד של דמויות. בערך הויקיפדיה על 'אלים קטנים' באנגלית מוזכרות תריסר דמויות, ויש עוד דמויות משניות כפי שאראה מייד, וכל אחת מן הדמויות הללו היא בעלת אופן דיבור ומחשבה מאופיינים היטב ושונים מכל הדמויות האחרות. אגב, ערך הוויקיפדיה באנגלית על מה מעיק על פורטנוי כלל לא כולל פירוט של דמויות…
- מספר גדול של דמויות עוברות התפתחות במהלך הרומן והדבר ניכר גם בדרך הדיבור והמחשבה שלהן.
- לעתים הוא מצליח ליצוא אפקט רגשי חזק מאוד דווקא על ידי שימוש ה'פרוזה רגילה'.
ברצוני להדגים שלושה מקרים של הפרוזה הלא רגילה של פראצ'ט מתוך הרומן אלים קטנים.
הדגמה ראשונה - הדיאלוג בין ברד'ה ובין הסמל אקטר
בעמודים 97-98 של המהדורה העברית מופיע הדיאלוג הבא:
"ולאן אתה נוסע עם כל הגמלים האלה בבוקר צח זה, אח?"
החייל הידק את הרצועה.
"כנראה לגיהינום," הוא אמר ברשעות. "ישר אחריך."
"באמת? לפי דברי הנביא אישקיבל אדם לא זקוק לגמל כדי לרכוב אל הגיהינום, גם לא לסוס ולא לפרד; אדם יכול לרכוב אל הגיהינום על לשונו," אמר ברד'ה, ונתן לרטט קל של נזיפה לחדור לקולו.
"והאם אין איזה נביא זקן שאמר משהו על ממזרים חטטנים שיקבלו זפטה באוזן?" אמר החייל.
"'אוי למרים ידו על אחיו, משל היה הוא כופר,'" אמר ברד'ה בחרדה."זה אוֹסוֹרי, מצוות יא', פסוק 16."
"'תתחפף מכאן ותשכח שאי פעם ראית אותנו, אחרת באמת תהיה בצרות ידידי היקר.' הסמל אקטר פרק א', פסוק 1," אמר החייל.
מצחו של ברד'ה התקמט, הוא לא זכר את הקטע הזה.
הדיאלוג הזה מתרחש לפני שברד'ה ושאר המשלחת עולים על הספינה המפליגה לאיפיבי. נשים לב שאנחנו מצליחים לקלוט כאן את הלך הרוח של ברד'ה בצורה מדוייקת מאוד. הוא פרח כהונה צעיר, המכיר את המקורות, ומרשה לעצמו ללמד את החייל לקח. המקורות עצמם גם הם הומצאו על ידי פראצ'ט, ואני חושב שזה לא פחות ממדהים שעד סוף הרומן גם הקוראים המיומנים מצליחים לשים לב להבדלים בסגנון בין המקורות המומצאים השונים.
זוהי הופעתו היחידה של הסמל אקטר בעצמו, למרות שברד'ה מזכיר אותו עוד פעם או פעמיים בהמשך הרומן. ההופעה היא חידתית. אנחנו לא מבינים מדוע הסמל כל-כך מתרגז על ברד'ה (אני לא מעוניין להגיד מה הסיבה מחשש של ספוילרים, אך יש לכך סיבה טובה), וגם לא איך הוא מעז להתחצף כך אל פרח כהונה (ועוד כאשר כולם יודעים שוורביס נמצא בסביבה), גם זה מעלה את החשד של הקורא הקשוב שמשהו יוצא דופן מתרחש כאן.
הקול של הסמל אקטר הוא ייחודי, גם בכעס הגלוי שלו, גם בחוסר החשש הגלוי שלו, וגם בתעוזה שבה הוא ממציא 'כתבי קודש' משל עצמו. הקול הזה הוא שונה מסמל אחר שעומד להופיע עוד מעט - הסמל סימוני, שהוא דמות גדולה יחסית.
היכולת של פראצ'ט לאפיין מספר גדול כל-כך של דמויות בצורה כל-כך ייחודית, ובמספר כל-כך קטן של משיחות מכחול היא אחת הסיבות שגורמות לי לחשוב שהפרוזה שלו היא גאונית.
הדגמה שנייה - דיאלוג כלשהו בין ארן ובין דידקטילוס
הדמויות של דידקטילוס ושל ארן מוצגות לנו כצמד מרגע הופעתן ברומן. שתי הדמויות מייצגות גישות פילוסופיות שונות, אבל הדיאלוג עצמו אף פעם לא מעורר את הכעס של אחד משניהם מלבד במקרה הבא, המופיע בעמודים 329-330 של המהדורה העברית:
"אתה קורא לזה פילוסופיה?" שאג דידקטילוס ונפנף במקלו.
ארן ניקה את הפיסות של תבנית החול מן המנוף. "ובכן... פילוסופיה של הטבע," הוא אמר.
המקל היכה בקול על צדדיו של הצב הנע.
"מעולם לא לימדתי אותך דברים מהסוג הזה!" צעק הפילוסוף. "פילוסופיה אמורה להפוך את החיים לטובים יותר!"
"זה אכן יהפוך את החיים לטובים יותר עבור אנשים רבים," אמר ארן בשלווה. "זה יעזור להפיל את שלטונו של העריץ."
"ומה אז?" אמר דידקטילוס.
"ומה אז מה?"
"ואז אתה תפרק אותה לחתיכות, כן?" אמר האיש הזקן. "תרסק אותה? תוריד ממנה את הגלגלים? תיפטר מכל פיסות הברזל המשוננות? תשרוף את השרטוטים? כן? לאחר שהשיגה את מטרתה, כן?"
"ובכן---" החל ארן.
"אהה!"
"אהה מה? מה אם כן נשאיר אותה? זה יהיה... אמצעי הרתעה בפני עריצים אחרים!"
"אתה חושב שהעריצים לא יבנו כמה כאלה גם כן?"
"ובכן... אני יכול לבנות כאלה יותר גדולות!" צעק ארן.
דידקטילוס השתופף. "כן," הוא אמר. "אין ספק שאתה יכול. אז כל זה בסדר, אם כך. מילה שלי. ולחשוב שאני דאגתי ככה. וכעת... אני חושב שאלך לי לנוח במקום כלשהו..." הוא נראה כפוף, ולפתע גם זקן.
"מאסטר?" אמר ארן.
"אל תקרא לי מאסטר," אמר דידקטילוס, ומישש את דרכו לאורך קירות האסם אל הדלת. "אני רואה שאתה יודע כל דבר ארור שיש לדעת על טבע האדם עכשיו. הה!"
כל הדיאלוגים בין ארן ודידקטילוס הם דיאלוגים בין תלמיד ומורה, אבל בתחילת ההיכרות שלנו איתם, אנחנו מתרשמים שארן המחובר יותר למציאות הוא החכם יותר מבין השניים. אנחנו לומדים להעריך את חוכמתו של דידקטילוס רק במשך הספר, ואולי יותר במכל נקודת זמן אחרת בדיאלוג שהבאתי כאן למעלה.
הדיאלוג לעיל הוא חשוב להתפתחות העלילה, הוא מלמד אותנו על הקשר בין פילוסופיה עיונית ובין פילוסופיה מעשית, קשר שארצה לדבר עליו בהרחבה בפוסט הבא. אבל יותר מכל אני חושב שהוא מלמד אותנו לקח שאנחנו יכולים לקחת מעולם הדיסק לעולם שלנו. אני מאוד מתקשה לחשוב כיצד רומן המתרחש בעולם האמיתי יצליח ללמד אותנו את אותו הלקח בצורה כל-כך ברורה, או במילותיו של פראצ'ט עצמו: "הפנטזיה יכולה לקחת אותך אל מקום שממנו אפשר לראות את העולם." ואיזה עולם אנחנו יכולים לראות מן הדיאלוג הזה!
הדגמה שלישית - המקרה המוזר של השמיים הכחולים
הדוגמה הראשונה שג'ונתן ג'ונס מצטט בתור קלישאה היא המשפט "השמיים היו כחולים".
הנה כל הפסקה מתוך עמוד 355 של המהדורה העברית:
השמיים היו כחולים. השמש עוד לא הייתה גבוהה מספיק כדי להפוך אותם לקערת הנחושת הרגילה.
ברד'ה פנה את ראשו שוב, אל עבר השמש. היא הייתה בערך ברוחב של שמש אחת מעל האופק, על אף שאם התיאוריות של דידקטילוס על מהירות האור נכונות, היא בעצם כבר שוקעת, אלפי שנים בתוך העתיד.
היא נחסמה על ידי ראשו של וורביס.
"כבר חם, ברד'ה?" אמר הדיאקון.
"חמים."
"זה יהיה חם יותר."
אני מקווה שגם קריאה של מי שאינו מכיר כלל את עלילת הספר מבהירה כי ברד'ה נמצא כעת במצב לא נעים. במצב שבו הוא שוכב על גבי דבר מה שהולך ומתחמם (מנסה להימנע מספוילרים גם כאן…).
הדימוי של ראשו של וורביס המסתיר את השמש ועל כן דומה לליקוי חמה הוא דימוי מבריק, גם ברמה הפיזית של ההתרחשות, וגם ברמה של המקום בו אנו נמצאים בעלילת הספר.
המחשבות של ברד'ה על דידקטילוס ועל מצבה האמיתי של השמש לעומת מצבה הנוכחי, מראות לנו את הידע שברד'ה רכש, את נקודת המבט שלו שהשתנתה למשל מן השיחה עם הסמל אקטר.
ההשוואה בין השמיים הכחולים שעתידים להפוך לגוון הנחושת, ובין ההתחממות שברד'ה ווורביס צופים בעתיד היא ללא כל ספק מבריקה.
אבל, לעניות דעתי, המשפט המבריק ביותר הוא דווקא המשפט הראשון. המשפט על השמיים הכחולים. משפט שמראה את התודעה של ברד'ה המנסה לא לחשוב על המצב הנורא שבו הוא נמצא, אלא להתבונן בצורה פשוטה אל השמיים שמעליו.
ניתן ללמוד הרבה מן הפשטות הזאת נוכח אימת הקיום!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה