אלצהיימר יהודי

מפה עם מרכז המדע של אונטריו, מתוך גוגל מפות.

מחשבות ראשונות הן מחשבות יומיומיות, יש אותן לכולם. מחשבות שניות הן מחשבות על האופן בו חושבים מחשבות. יש אותן לאנשים שאוהבים לחשוב. מחשבות שלישיות הן המחשבות שצופות בעולם וחושבות לגמרי בעצמן. הן נדירות, ולפעמים בעייתיות. הקשבה להן היא חלק מלהיות מכשפה.

כובע מלא שמיים, טרי פראצ'ט עמ' 53. תרגום: יונתן בר

ישבתי עכשיו כדי לכתוב את הסיפור הזה, אם בכלל ראוי לקרוא לו סיפור. פתחתי את הקובץ, סידרתי את השם, והלכתי לחפש בגוגל איזה מראה מקום על אלצהיימר יהודי. לא מצאתי כלום, לא בעברית ולא באנגלית. כלומר מצאתי די הרבה דברים, אבל לא מה שזכרתי.

מה שזכרתי היה שיש את התסמונת הזאת של 'אלצהיימר יהודי', שבה אתה בכלל לא זוכר את החברים שלך, אלא רק את האויבים שלך. אולי זה גם קשור לזה שהחברים שלך עשויים להיות חדשים יחסית, אחרי הכל עברנו דירה לכאן רק לפני קצת יותר מחודשיים, ואילו האויבים שלך, אולי אויבים זו לא מילה טובה, בטח לא בזמן מלחמה, בכל מקרה היריבים שלך, אלה שאתה אוהב להתווכח איתם, לרוב הולכים איתך איזו כברת דרך.

וצריך גם לשאול איך כל הסיפור הזה של האלצהיימר מתקשר למחשבות הראשונות, והשניות והשלישיות. כי אם אתה מנסה להיזכר במשהו, אז עצם העובדה שאתה מנסה להיזכר בו, אומר שהייתה לך איזו מחשבה ראשונה, חולפת, או שמא, דווקא השכחה היא הראשונית, וההיזכרות היא המחשבה השנייה?

בכל אופן, בימים אלה אני מוצא את עצמי נזכר מחדש בימים שלי בתיכון, בקנדה. התיכון היה במונטריאול, אבל אני חושב גם, אולי בעיקר על טורונטו, איכשהו למונטריאול יש הרבה יותר סטייל, אבל טורונטו, למרות שאני יודע צרפתית לא רע, היא הרבה יותר מעשית.

אני זוכר שנסענו איזה סוף שבוע אחד, אולי כבר ב-1985, אל החברה של אמא שלי, ש' (אני לא יודע אם זה תיאור נכון, חברה של אמא שלי, אולי יותר נכון להגיד שאמא שלה הייתה חברה של סבתה שלי) בטורונטו. אני זוכר את הילדים הקטנים שלה, שמאוד פחדו מזבובים, ואיך אני, אני חושב בתחילת כתה י', הייתי אז נער די גדול ומגושם, הייתי צריך במשך שעה שלמה לרדוף אחרי זבוב אחד, כי הבן שלה פחד ממנו. אני חושב שבסוף לא הצלחתי לתפוס אותו, אבל הוא ברח.

אני גם זוכר שש' אמרה שטורונטו מאוד נקייה. היא אמרה שהיה הלכה בתחנה המרכזית של חיפה (באותם ימים התחנה המרכזית של חיפה הייתה בבת גלים, עכשיו זה סתם ענק בטון נטוש), ודרכה על כזאת ערמה של קליפות גרעינים, והנה כאן, בטורונטו, הכל נקי ויפה. אמא שלי מאוד התעצבנה מן הסיפור הזה, אבל אני חושב שהיא הצליחה להסתיר את זה, מה שלא אופייני לה.

אז בבית הספר במונטריאול הייתי מאוד בוטה. עד היום אני אוהב לספר איך בשיעור הראשון שישבתי בו בבית הספר, שיעור גיאוגרפיה קנדית, ובאמת לקנדה יש הרבה גיאוגרפיה, ומעט היסטוריה, כמו שנהגתי להתבדח עם אחותי, המורה דיבר על צפיפות אוכלוסייה. באותם ימים צפיפות האוכלוסייה בקנדה הייתה אדם אחד, או אולי שניים למייל רבוע. המורה, היפי מזדקן, שכל התלמידים אהבו לצחוק עליו, כי היה מעשן, וחושב שכל הילדים בבית הספר הם חזירים קפיטליסטיים, שאל אותי מה צפיפות האוכלוסייה בישראל, אמרתי לו שאני חושב שבערך 150 אנשים לקילומטר רבוע, וזה יהיה יותר למייל רבוע. הוא צעק עלי שזה יהיה פחות, ואני אמרתי לו שזה יהיה יותר. אחרי כמה זמן ויתרתי לו, מה שלא אופייני לי, אבל בסוף השיעור ניגשתי אליו, וציירתי לו קילומטר רבוע על הלוח, ואמרתי לו שיש שם 150 אנשים, ואז ציירתי לו מייל רבוע, ואמרתי לו שהנה, יש כאן עוד אנשים.

אהבתי את שיעורי המתמטיקה בבית הספר. הייתי די טוב, ואהבתי להתווכח עם כולם בשיעורים. הייתי אומר להם פשוט 'אתה טועה'. לא תמיד הייתי צודק, לפעמים אני הייתי טועה, אך בכל אופן כך עשיתי. הייתי גם אומר לכולם שהם צריכים לעלות לארץ. שישראל היא המקום היחיד בשביל יהודים. אני לא חושב ששכנעתי מישהו, אבל זה בהחלט הצחיק הרבה אנשים. בספר המחזור שלנו בקנדה, בניגוד לאיך שנהוג בארץ, לכל אחד מאיתנו היה מקום למסר אישי, קיבלנו רבע נייר סטנסיל, עם מקום ל-160 סימני דפוס. אני זוכר את המסר שהחבר שלי ג' כתב לי: "אה שלום, אה אתה טועה, אה להתראות". ה'אה' זו הדרך לצחוק על המבטא הישראלי, או אולי צריך לומר על הפרוזודיה הישראלית?

בסוף כיתה י', עליתי לגמר של חידון התנ"ך בקנדה. הגמר היה בטורונטו, ובדרך לטורונטו, באוטובוס, עצרנו במוזיאון המדע של טורונטו (השם הרשמי הוא 'מרכז המדע של אונטריו'), שבדרך מאוד אופיינית לטורונטו, לא באמת נמצא בטורונטו, אבל הכתובת שלו טוענת שהוא בעצם בטורונטו. זה מקום נפלא. עד היום אני רוצה לחזור לשם. עד היום אני חושב שהיה לי הרבה יותר קל להיות מורה לעברית בטורונטו, ואני יכול ללמד גם לבר ובת מצווה, מאשר להיות מורה לאנגלית כאן, במעלות תרשיחא. אבל אלה רק המחשבות הראשוניות שלי.

המחשבות השניות שלי הן שאני לא מוכן לוותר.

תמונה מן המרפסת שלי, צילום שלי.