כריכה של הספר שמשתמשת בתמונת הפתיחה
התחילו לקרוא
בואו נחשוב רגע על הצב ועל העייט.
הצב הוא יצור החי על הקרקע. זה בלתי אפשרי לחיות קרוב יותר לקרקע מבלי להיות מתחתיה. אופקיו הם במרחק של סנטימטרים. הוא בדיוק מהיר מספיק כדי להצליח לצוד חסה. הוא הצליח לשרוד בעוד שאר האבולוציה זורמת סביבו בכך שהיה, איך לומר, לא איום על אף אחד וקשה מדי לאכילה.
ולעומתו העייט. יצור של אוויר ומקומות רמים, שאופקיו מגיעים עד קצה העולם. עיניו חדות מספיק כדי לאתר את הרחש של יצור קטן מצפצף ממרחק של שמונה מאות מטר. כולו כוח, כולו שליטה. מוות מכונף במהירות הברק. מקור וטפרים המסוגלים ליצור ארוחה מכל מה שקטן ממנו, ולפחות לנגוס בחטף מכל מה שגדול ממנו.
ועדיין, העייט יכול לשבת במשך שעות על גבי צוק, ולסקור את ממלכות העולם עד אשר הוא מזהה תנועה רחוקה ואז הוא מתמקד, מתמקד, מתמקד על שריון קטן המטלטל בין השיחים הרחק במדבר. והוא מזנק…
דקה אחרי כן הצב מרגיש שהעולם מתרחק ממנו. הוא רואה את העולם בפעם הראשונה, לא במרחק של שלושה סנטימטרים מן הקרקע, אלא בגובה של מאתיים מטר מעליה והוא חושב: איזה חבר נאמן הוא העייט.
והעייט שומט.
וכמעט תמיד הצב צונח אל מותו. כולם יודעים מדוע הצב עושה זאת. כוח המשיכה הוא הרגל שקשה להיפטר ממנו. איש אינו יודע מדוע העייט עושה זאת. אפשר להוציא קצת אוכל מן הצב אבל, ביחס למאמץ הכרוך בכך, אפשר להוציא ארוחה יותר טובה כמעט מכל דבר אחר. העייטים פשוט נהנים להציק לצבים.
מה שהעייט כמובן אינו מבין הוא שהוא ממלא תפקיד בשיטה מאוד מגושמת של ברירה טבעית.
יום אחד הצבים ילמדו לעוף.
עוד כריכה של הספר שפחות או יותר משתמשת בתמונת הפתיחה - הכריכה של המהדורה העברית תשתמש בתמונה אחרת
נהדר
השבמחק