"אנשים?" הוא אמר לבסוף. "אתם צולים אנשים בפנים?"
"כך!" אמר ברוד’ה בטון מנצח. "וכך אתה מוכיח כי אינך האל הגדול! הוא היה יודע שכמובן שאיננו שורפים אנשים חיים כאן. לשרוף אנשים כאן? כל השומע תצילינה שתי אוזניו!"
"אה," אמר הצב. "אם כך מה---?"
"זה נועד להרס של חומר נגוע בכפירה ואשפה מן הסוג הזה," אמר ברוד’ה.
"הגיוני מאוד," אמר הצב.
"חוטאים וכן פושעים מטוהרים באש של בורות הקוויזיציה או לפעמים מול המקדש הגדול," אמר ברוד’ה. "האל הגדול היה יודע זאת."
"כנראה ידעתי ושכחתי," אמר הצב בשקט.
"האל הגדול אום" - קרניים קדושות - "היה יודע שהוא עצמו אמר לנביא וולספור---" ברוד’ה השתעל והעלה על פניו את הבעת כיווץ הגבות והמצח שהביעה חשיבה רצינית. "'תנו לאש הקדושה להשמיד עד כלות את חסרי האמונה.' זה פסוק ס"ו."
"אני אמרתי את זה?"
"בשנת הירק המקל הבישוף קריבלפור המיר את דתו של שד על ידי כוח השכנוע בלבד," אמר ברוד’ה. "הוא ממש הצטרף לכנסייה והפך לתת דיאקון. או לכל הפחות כך נאמר."
"להילחם, לא מפריע לי במיוחד" החל הצב.
"לשון הכחש שלך לא תפתה אותי, זוחל," אמר ברוד’ה. "כי איתן אני באמונתי!"
הצב נהם מתוך מאמץ.
"יכה אותך חזיז הרעם!"
ענן קטן, מאוד קטן ושחור הופיע מעל לראשו של ברוד’ה, וחזיז קטן, קטן מאוד של ברק חרך קלות את הגבה של ברוד’ה.
הייתה לו בערך העוצמה של ניצוץ מפרווה של חתול במזג אוויר חם ויבש.
"אאוץ'"
"וכעת האם אינך מאמין לי?" אמר הצב.
זה גם הציור של החולצה ועדיין מאת טלי רזניק
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה