התמקדות בענייני ספרות

כאשר פתחתי את הבלוג הזה הוא התיימר לעסוק במספר נושאים.

גם הבלוג הקודם התיימר לעסוק במספר נושאים.

אבל המלחמה המתמשכת, והמצב הכללי העגום, גורמים לי לרצות לדבר אך ורק בענייני ספרות.

למען האמת, יש לי גם קצת חדשות טובות בענייני ספרות.

ככל הנראה אחתום בקרוב על הסכם שיאפשר לי לתרגם את הספר 'אלים קטנים' של טרי פראצ'ט לעברית, וארצה להשיק את קמפיין מימון ההמונים לספר בחג הפסח, ולתת את הספר עצמו לאנשים בערך בעוד שנה.

ככל שאוכל, ארצה להמשיך לתרגם ולהוציא לאור ספרים של טרי פראצ'ט באופן הזה בדי-הרבה שנים הקרובות.

זו נראית לי מטרה מספיק גדולה ומעניינת, ועל כן הבלוג יעסוק אך ורק בה, לפחות בשנה הקרובה.

אריאל (הורביץ) ואני

תמונה: צילום שלי מההופעה במצפה רביבים, קיץ 2022

אפתח בהתנצלות: אני לא באמת מכיר את אריאל הורוביץ, ואף פעם לא שוחחנו באופן אישי. מה שכן הייתי בהופעה אינטימית שלו במכון הרטמן בחנוכה לפני איזה שמונה שנים, והרגשתי שאני ממש מבין מה הוא אומר על החיים שלו, והחיים שלי, והחיים של כולנו כאן במדינה.
אבל זה לא מה שאני רוצה לדבר עליו כאן.

אריאל הורביץ הוא שותף במיזם שנקרא 'מקור רוק', שבו קבוצה של תלמידים, תיכוניסטים או מבוגרים, נפגשים עם אומנים ויוצרים שירים בהשפעת מקורות יהודיים. עוד כשגרנו בבאר שבע רציתי להשתתף בחוג כזה, ולא הצלחתי למצוא קבוצה, ועל כן מאוד שמחתי כשנפתחה קבוצה כזאת ברמת נגב, אבל לצערי גם בה לא הצלחתי להשתלב. 

מה שכן, הכרתי הרבה מחברי הקבוצה ממדרשת בן גוריון, ועל כן באתי למופע הסיום של הקבוצה ביולי 2022 במצפה רביבים. ההופעה הייתה מעולה! זו הייתה סגירה מושלמת לתקופת הדרום בחיי. מי שמאוד תרם להנאה שלי מן ההופעה הוא חברי ממצפה רמון - תומר ביטון. הוא מוזיקאי, ואומן רב תחומי, והיה מאוד כיף לשיר אתו שירים של חמי רודנר בצרחות. 

ואז עברנו לצפון, וגרנו בכפר ורדים בשנה שעברה, והשנה עברנו למעלות, ואני עברתי לאורט מעלות, והתחילה המלחמה. הדברים ידועים. 

מתישהו, לפני בערך חודש, הגיעו לבית הספר שלנו מן המיזם 'כולולם', ושרנו ביחד את השיר 'כמו רקפות' של אריאל הורביץ. הרגשתי שאריאל הורביץ מלווה אותי גם בדרכי החדשה בצפון.

תודה לך אריאל!

וידאו: מתוך ההפקה של 'כולולם'

להתחתר לאחור - מאת רתם ענבר

התמונות: רתם ענבר

הכרתי את רתם ענבר לפני קצת יותר משלוש שנים, כשהתחלתי ללמד בתיכון השלום במצפה רמון. למרות ששנינו לא מלמדים שם כבר יותר משנה, ואני עברתי למחוזות ירוקים יותר, אנחנו ממשיכים להתכתב בקביעות. הבוקר הוא שלח לי משהו שעשוי לעניין אתכם קוראים יקרים:

"חשבתי לשתף קצת מחשבות מהחזרה מהמילואים ישר ללימודים והוראה...

המושג הזה - נוסטלגיה, הבית, בית הספר, החיים שהיו וכאילו שאין אפשרות באמת לחזור למה שהיה.

ההתעסקות בנוסטלגיה פגשה גם אותי השבוע.

חזרתי מחודשיים של מילואים ישר לחינוך כיתה והוראת השל״ח. טיילתי עם התלמידים שלי במכתש רמון ותוך כדי הדרכה על התחתרותו של נחל, נפלה עלי תובנה:

נוסטלגיה/רתם ענבר

עמדתי מול הבקע

מים שחקו סלע

למעבר

והמים המשיכו קדימה

אך הנחל

הוא התחתר לו לאחור

״אתם רואים״

אמרתי לתלמידי

הנחל הולך ומתחתר לו

לאחור

מנסה לחזור אל מקורותיו

ותוך כדי כך פורע בו

בקע, שבר, נחל גדול

שתי גדות, שהולכות ומתרחקות,

הולכות ומרחיקות

את הנחל עצמו

מהנחל שהיה.

וככל שהנחל

יותר גדות ופחות רמה

יותר לאחור

בעומק זרימתו

הוא הופך דווקא

יותר נחל

ופחות כשהיה.

״וכך גם האנשים״

אמרתי לתלמידי

גם האנשים מתחתרים לאחור

מנסים ללא הרף

לחזור לעברם שהיה

בזמן שהמים דוחפים קדימה

וזרימתם מפסלת בהם גדות

מעצבת אותם כבני אדם

בעלי עומק

ביופיים היחודי

כך בנשימה אחת

מרחיקה אותם

מהאנשים שהיו

כשיצאו למסעם, בתחילה

על כן

גם כשישובו למקורם

וישטפו על גדת חייהם

בזחילה

יגלו כי רחוקות הן הדפנות

מאוד מאוד

ומה שהיה פעם שלם

נבקע

נפער

השתנה

ואיננו עוד"

מתתיהו ושמואל יוסף - משהו לחג החנוכה

בתמונה: הכריכה החדשה של רומן תמול שלשום

אין על ש"י עגנון כשזה מגיע לסיפורים בהם הגיבור הראשי פשוט נע בעולם, בדרך כלל בעיר כלשהי, ופוגש אנשים, אולי שותה איתם משהו קטן, או אוכל איזה משהו קטן, והשיחה מתגלגלת לאיטה.
ובכל זאת, מבין כל הקטעים הרבים ביצירתו של עגנון שבהם הגיבור עושה דברים מעין אלה, אני חושב שהקטע שבו ארצה לדון היום, מתוך הרומן 'תמול שלשום', הוא קטע שבו ניכר שיש לעגנון דבר מה חשוב לומר.
יצחק קומר, הגיבור של 'תמול שלשום', מגיע ליפו, ושם הוא פוגש את חמדת, שהוא בן דמותו של עגנון עצמו. סופרים רבים מכניסים את עצמם לתוך היצירה שלהם, כדי להבהיר שהגיבור הראשי הוא לא הם עצמם, ובכל זאת, יצחק קומר וחמדת מנהלים שיחה מתמשכת על פני כמה עמודים, וזה נראה לי פחות אופייני לרומנים באופן כללי, ויותר למשהו ספציפי שקורה כאן.
חמדת ויצחק משוחחים על גליציא, ואז מחליטים לסור לכוס קהוה באכסניה של יעקב מלכוב, אכסניה שאכן התקיימה ביפו בתקופת הסיפור. באותה שעה שהם באים לאכסניה לא היה שם אף אחד מלבד זקן אחד, והם מחליפים עמו כמה דברי תורה. הזקן הוא כנראה זרח ברנט, ואחרי שהוא יוצא, מלכוב מזכיר את תרומתו הגדולה לבניין הארץ, ועד כמה הוא לא מוכר.
תוך כדי השיחה הזאת נכנס לאכסניה ברנר. ומוזכר כי מלכוב וברנר למדו תורה אצל רב אחד, שהוא אביו של אורי ניסן גנסין. אחרי זמן מה מגיעים לאכסניה גם הפועלים, שסיימו את עבודת יומם, ואז איכשהו מתחילים לדון באליעזר בן יהודה, ובעיתון שלו, ומגיעים לשיחה הבאה (עמוד 294):

"ברנר לא אהב לשמוע על בן יהודה, לא לשבח ולא לגנאי, אלא משום כבודו של בעל הבית, שלא יהיה נראה כאילו הוא מואס בשיחתו, לא אטם את אוזניו, אלא עצם את עיניו, כדרך בעלי ההרגשה שמביעים את הרגשותיהם באיבריהם.
אמר מלכוב כשעשה הפרופסור בוריס שץ את הבצלאל שלו פגע בו חנוכה, חג קדוש זה שהתחילו קוראים לו חג המכבים. הלכו ועשאוהו נשף חשק. העמידו פסל של מתתיהו כהן גדול, כשהוא אוחז חרב בידו לדקור את הפריץ שהקריב חזיר על גבי המזבח שעשו לשם אנטיוכוס הרשע. עשו כל הלילה בהוללות ובזוללות. למחר כתב בן יהודה על עתונו דברים של חיבה על הנשף, אלא שדעתו לא הייתה נוחה בשל אותו פסל שהעמידו באולם, שהרי מתתיהו זה קנאי לדתו היה, לדתו ולא לארצו, שהרי כל זמן שפשטו היוונים על ארצנו וגזלו וחמסו ורצחו והרגו והחריבו הרים וכפרים ישב לו מתתיהו ובניו במודיעין עירם, ולא נקפו אצבע, אלא משהתחילו היוונים לפגוע בדת, כמו שאמור בתפילה, להשכיחם תורתך, ולהעבירם מחוקי רצונך, קפץ כארי הוא ובניו הגבורים וכו' וקבעו לכבוד מאורע זה חג שמונה ימים. ועתה, אומר בן יהודה במאמרו, ועתה אין אני מסופק שבשעה שנתאספנו אמש לכבודו, אילו היו נופחים רוח בפסל, או אילו היה הוא עצמו חי, כלום לא היה דוקר אותנו כולנו בחרב שבידו, כלום לא היה מעלה אותנו על גבי המזבח.
כל אותה שעה ישב ברנר בעיניים עצומות, כאילו דרך כך רואה הוא את הדברים שסיפר עליהם מלכוב. לאחר שסיים מלכוב את דבריו נפקחו עיניו של ברנר ונפרצו שפתיו והתחיל מתנדנד מתוך צחוק. צעק גורישקין ואמר, שקר מלכוב שקר. אחז מלכוב בזקנו ואמר, מאפקו שתוק. מתוך שרגיל אתה בכפירה כופר אתה אפילו בדבריו של בן יהודה. אחז ברנר בשולחן שלא ייפול מחמת צחוק. כיוון שנח קצת מן הצחוק חזר וצחק ואמר, אדם וולגרי אני, סלחו חברים על צחוק פראים זה."

אז מה היה לנו שם? חמדת, יצחק קומר, אליעזר בן יהודה, מלכוב וברנר, המייצגים זרמים שונים בתכלית בציונות באותו הזמן, ובוודאי בימינו, מסכימים שהדגם הקנאי המשיחי של מתתיהו, הוא לא הדגם הרצוי לציונות בת זמנה.
עגנון כן מקפיד לציין שחנוכה הוא 'חג קדוש', כלומר הניצחון של המכבים הוא חשוב. העצמאות המדינית היא חשובה, המורשת של החג שהתפתחה במשך הדורות היא בוודאי חשובה!
אבל חשוב גם להכיר בבעיה של הפיצול שיצרו המכבים בין גורמים שונים בעם, ולהכיר בבעיה שהם רצו לאחד את המלוכה והכהונה, וגם להכיר בבעיה שבסוף האידיאולוגיה שלהם הייתה 'דקה מדי', ולא החזיקה מעמד. המכבים והחשמונאים בסוף הפכו לגדולי המתייוונים, ואף הביאו לכאן את הכובש הרומאי, כדי לעזור להם במלחמות האחים שניהלו בינם לבין עצמם.
ובבניין ציון ננוחם.

בתמונה: פסל מתתיהו של בוריס שץ

אלצהיימר יהודי

מפה עם מרכז המדע של אונטריו, מתוך גוגל מפות.

מחשבות ראשונות הן מחשבות יומיומיות, יש אותן לכולם. מחשבות שניות הן מחשבות על האופן בו חושבים מחשבות. יש אותן לאנשים שאוהבים לחשוב. מחשבות שלישיות הן המחשבות שצופות בעולם וחושבות לגמרי בעצמן. הן נדירות, ולפעמים בעייתיות. הקשבה להן היא חלק מלהיות מכשפה.

כובע מלא שמיים, טרי פראצ'ט עמ' 53. תרגום: יונתן בר

ישבתי עכשיו כדי לכתוב את הסיפור הזה, אם בכלל ראוי לקרוא לו סיפור. פתחתי את הקובץ, סידרתי את השם, והלכתי לחפש בגוגל איזה מראה מקום על אלצהיימר יהודי. לא מצאתי כלום, לא בעברית ולא באנגלית. כלומר מצאתי די הרבה דברים, אבל לא מה שזכרתי.

מה שזכרתי היה שיש את התסמונת הזאת של 'אלצהיימר יהודי', שבה אתה בכלל לא זוכר את החברים שלך, אלא רק את האויבים שלך. אולי זה גם קשור לזה שהחברים שלך עשויים להיות חדשים יחסית, אחרי הכל עברנו דירה לכאן רק לפני קצת יותר מחודשיים, ואילו האויבים שלך, אולי אויבים זו לא מילה טובה, בטח לא בזמן מלחמה, בכל מקרה היריבים שלך, אלה שאתה אוהב להתווכח איתם, לרוב הולכים איתך איזו כברת דרך.

וצריך גם לשאול איך כל הסיפור הזה של האלצהיימר מתקשר למחשבות הראשונות, והשניות והשלישיות. כי אם אתה מנסה להיזכר במשהו, אז עצם העובדה שאתה מנסה להיזכר בו, אומר שהייתה לך איזו מחשבה ראשונה, חולפת, או שמא, דווקא השכחה היא הראשונית, וההיזכרות היא המחשבה השנייה?

בכל אופן, בימים אלה אני מוצא את עצמי נזכר מחדש בימים שלי בתיכון, בקנדה. התיכון היה במונטריאול, אבל אני חושב גם, אולי בעיקר על טורונטו, איכשהו למונטריאול יש הרבה יותר סטייל, אבל טורונטו, למרות שאני יודע צרפתית לא רע, היא הרבה יותר מעשית.

אני זוכר שנסענו איזה סוף שבוע אחד, אולי כבר ב-1985, אל החברה של אמא שלי, ש' (אני לא יודע אם זה תיאור נכון, חברה של אמא שלי, אולי יותר נכון להגיד שאמא שלה הייתה חברה של סבתה שלי) בטורונטו. אני זוכר את הילדים הקטנים שלה, שמאוד פחדו מזבובים, ואיך אני, אני חושב בתחילת כתה י', הייתי אז נער די גדול ומגושם, הייתי צריך במשך שעה שלמה לרדוף אחרי זבוב אחד, כי הבן שלה פחד ממנו. אני חושב שבסוף לא הצלחתי לתפוס אותו, אבל הוא ברח.

אני גם זוכר שש' אמרה שטורונטו מאוד נקייה. היא אמרה שהיה הלכה בתחנה המרכזית של חיפה (באותם ימים התחנה המרכזית של חיפה הייתה בבת גלים, עכשיו זה סתם ענק בטון נטוש), ודרכה על כזאת ערמה של קליפות גרעינים, והנה כאן, בטורונטו, הכל נקי ויפה. אמא שלי מאוד התעצבנה מן הסיפור הזה, אבל אני חושב שהיא הצליחה להסתיר את זה, מה שלא אופייני לה.

אז בבית הספר במונטריאול הייתי מאוד בוטה. עד היום אני אוהב לספר איך בשיעור הראשון שישבתי בו בבית הספר, שיעור גיאוגרפיה קנדית, ובאמת לקנדה יש הרבה גיאוגרפיה, ומעט היסטוריה, כמו שנהגתי להתבדח עם אחותי, המורה דיבר על צפיפות אוכלוסייה. באותם ימים צפיפות האוכלוסייה בקנדה הייתה אדם אחד, או אולי שניים למייל רבוע. המורה, היפי מזדקן, שכל התלמידים אהבו לצחוק עליו, כי היה מעשן, וחושב שכל הילדים בבית הספר הם חזירים קפיטליסטיים, שאל אותי מה צפיפות האוכלוסייה בישראל, אמרתי לו שאני חושב שבערך 150 אנשים לקילומטר רבוע, וזה יהיה יותר למייל רבוע. הוא צעק עלי שזה יהיה פחות, ואני אמרתי לו שזה יהיה יותר. אחרי כמה זמן ויתרתי לו, מה שלא אופייני לי, אבל בסוף השיעור ניגשתי אליו, וציירתי לו קילומטר רבוע על הלוח, ואמרתי לו שיש שם 150 אנשים, ואז ציירתי לו מייל רבוע, ואמרתי לו שהנה, יש כאן עוד אנשים.

אהבתי את שיעורי המתמטיקה בבית הספר. הייתי די טוב, ואהבתי להתווכח עם כולם בשיעורים. הייתי אומר להם פשוט 'אתה טועה'. לא תמיד הייתי צודק, לפעמים אני הייתי טועה, אך בכל אופן כך עשיתי. הייתי גם אומר לכולם שהם צריכים לעלות לארץ. שישראל היא המקום היחיד בשביל יהודים. אני לא חושב ששכנעתי מישהו, אבל זה בהחלט הצחיק הרבה אנשים. בספר המחזור שלנו בקנדה, בניגוד לאיך שנהוג בארץ, לכל אחד מאיתנו היה מקום למסר אישי, קיבלנו רבע נייר סטנסיל, עם מקום ל-160 סימני דפוס. אני זוכר את המסר שהחבר שלי ג' כתב לי: "אה שלום, אה אתה טועה, אה להתראות". ה'אה' זו הדרך לצחוק על המבטא הישראלי, או אולי צריך לומר על הפרוזודיה הישראלית?

בסוף כיתה י', עליתי לגמר של חידון התנ"ך בקנדה. הגמר היה בטורונטו, ובדרך לטורונטו, באוטובוס, עצרנו במוזיאון המדע של טורונטו (השם הרשמי הוא 'מרכז המדע של אונטריו'), שבדרך מאוד אופיינית לטורונטו, לא באמת נמצא בטורונטו, אבל הכתובת שלו טוענת שהוא בעצם בטורונטו. זה מקום נפלא. עד היום אני רוצה לחזור לשם. עד היום אני חושב שהיה לי הרבה יותר קל להיות מורה לעברית בטורונטו, ואני יכול ללמד גם לבר ובת מצווה, מאשר להיות מורה לאנגלית כאן, במעלות תרשיחא. אבל אלה רק המחשבות הראשוניות שלי.

המחשבות השניות שלי הן שאני לא מוכן לוותר.

תמונה מן המרפסת שלי, צילום שלי.

מחשבות בזמן טניס

תמונה שצילמתי בסמוך לשער של מרכז הטניס

אומרים שהציפייה להיתלות בבוקר ממקדת להפליא את מחשבותיו של האדם; לרוע המזל, הדבר שאותן מחשבות מתמקדות בו באורח בלתי נמנע הוא העובדה שהן שוכנות בגוף שבבוקר עתיד להיתלות.

מתוך: 'מהומה רבה על לא דוור', טרי פראצ'ט, תרגום:וורד טוכטרמן.

ביום רביעי האחרון, ה-11 באוקטובר, היה יום ההולדת ה-53 שלי.
בשעה 2:30 אחרי הצהריים, לקחתי את בני, שמעדיף להיקרא 'מסטודון' כדי לשחק טניס במגרש הטניס של מעלות.
הנה כמה מן המחשבות שעברו בראשי בזמן המשחק:
מעניין אם הבנק יאשר לי את ההלוואה. אשתי אמרה שהם בטח יאשרו אותה, אבל כבר 14:30, והיום באופן חד פעמי, בגלל המצב, הם פתוחים עד שלוש, והם לא התקשרו עד עכשיו. זה יכול להיות מצחיק אם הם יתקשרו דווקא עכשיו, כשאני משחק, ואני לא אשמע אותם.
פעם שעברה שיחקנו 25 דקות, אז הפעם צריך 30. משאיר את הטלפון בצד, ונקווה שאנחש טוב.
מעניין אם תהייה אזעקה, עד עכשיו עוד לא הייתה אזעקה כאן, ואם תהייה, כמה זמן יש לנו בכלל? לאן נרוץ? אני חושב שהכי הגיוני לרוץ ל'פטיסייר' פה ליד, אבל הם סגורים, ואני לא יודע איפה הכי כדאי להתחבא שם, בעצם, הכי הגיוני ליד הקיר הדרומי.
בטח לא יבואו הילדים, וזה טוב, כי 'מסטודון' לא אוהב שילדים אחרים רואים איך הוא משחק.
הוא מאוד השתפר, כבר הצלחנו כמה פעמים רצף של שלוש מכות.
אוי, בכלל לא לימדתי אותו על מכת גב יד, ועכשיו זה בטח לא הזמן לזה, זה רק ילחיץ אותו עוד.
מעניין אם תהייה אזעקה, עד עכשיו עוד לא הייתה אזעקה כאן, ואם תהייה, כמה זמן יש לנו בכלל? לאן נרוץ? אני חושב שהכי הגיוני לרוץ ל'פטיסייר' פה ליד, אבל הם סגורים, ואני לא יודע איפה הכי כדאי להתחבא שם, בעצם, הכי הגיוני ליד הקיר הדרומי.
אני לא מאמין שאף אחד מהחוג טניס הזה לא בא. אנחנו לגמרי לבד כאן, וזה מגרש כל-כך יפה. הרבה יותר יפה מהמגרש שהיינו משחקים בו בקורונה בבאר שבע. שם היינו צריכים לעבור כל הזמן דרך החור בגדר, ופעם אחת קרעתי לגמרי את החולצה.
טוב, מספיק חבטות על המגרש, הגיע הזמן לעבור לקיר.
אני לא מאמין שהוא חבט את זה כל-כך גבוה. הוא צריך ללכת להביא את זה לגמרי מסביב.
מזל שלא הייתה אזעקה כשהוא הלך להביא את זה מסביב.
בטח כבר שיחקנו מספיק זמן. או, בדיוק עברה חצי שעה.
הבנק בכלל לא צלצל. בטח לא אישרו את ההלוואה.

עוד תמונה שצילמתי בסמוך לשער של מרכז הטניס

הסיפור של דורון רובין

דורון רובין הוא חבר שלי כבר כמעט ארבעים שנה. היום הוא הוא משמש כרב של הקהילה המסורתית קונסרבטיבית ברחובות. 

אני מביא לכם את הסיפור שלו, כפי שהוא שלח אותו בשבוע בעבר:

שלום ושנה טובה,

זה קרה באלף הקודם...

הייתי סטודנט וניצלתי את חופשת הסמסטר כדי לטייל באיטליה במהלך חגי תשרי.

באותם הימים כבר הייתי די מגובש בזהות שלי;

מזוהה עם הזרם המסורתי-קונסרבטיבי.

יהודי הלכתי-שוויוני-גמיש שסקרן ללמוד מאנשים וספרים. שמחתי לפגוש ולהכיר כל אדם ובמיוחד עוד יהודיות ויהודים. וכך התגלגלתי בערב סוכות לסוכת חב"ד בוונציה.

בתוך הסוכה, בסעודת ליל החג, הייתה חבורה צעירה ומגוונת של אנשים; 

כמה חבדני"קים מישראל ומצרפת שבאו לעזור לחבדני"ק המקומי, הרב רמי,

אדריכלית איטלקייה ממילאנו שגילתה לאחרונה שהסבתא שלה, מצד אימה, היא יהודייה,

תלמיד ישיבה ליטאית, בחור ישראלי בן הציונות הדתית שעבד בקהילה המקומית בכל מיני תפקידים 

ועוד כמה אנשים שהזיכרון לגביהם היטשטש...

תוך כדי הארוחה הגיעו באיחור עוד צעיר וצעירה.

כשהם נכנסו לסוכה, נאמר שאין מספיק מקום לכולם בתוך הסוכה,

ובגלל שנשים פטורות מישיבה בסוכה,

הן יכולות להמשיך ולאכול בחוץ.

מיד הצטרפתי לנשים.

תוך כדי שאכלנו, התברר שהצעירה שזה עתה הגיעה היא סטודנטית בירושלים שעלתה לפני זמן קצר מהונגריה.

במוצאי אותו היום טוב, היא הייתה צריכה לעזוב את וונציה,

והסכימה להשאיל לי מעיל גשם 

תוך הבטחה שאני אחזיר לה את המעיל בישראל. 

30 שנה אחרי, יהודית היא בת זוגתי ואם חמשת ילדי... (וכן החזרתי לה את המעיל :))

מאחל לכולנו שלמרות שחג הסוכות מסתיים, נזכה לארח בלבנו ובביתנו את כל עם ישראל.

סיפורו של הינבוט הנדיב

עברנו למדרשת בן גוריון לפני קצת יותר משלוש שנים. באמצע יולי 2020. 

מאז עברנו עוד פעמיים, לכפר ורדים באמצע יולי של שנה שעברה, ולדירתנו במעלות לפני כחודש וחצי, אבל עכשיו אני רוצה לדבר על מדרשת בן גוריון.

אז עברנו ביולי 2020, והימים היו ימי קורונה. בדירה שבה גרנו לפני כן, בבאר שבע, גרנו בבית משותף, בקומה שלישית. היכולת שלנו לחוות מעט טבע, ומעט ירוק, הייתה מאוד מוגבלת.

אחד היתרונות המרשימים של מדרשת בן גוריון הוא הקרבה הגדולה לטבע, וכך טיילנו באזור הקבר מדי יום, וגם ירדנו בסרפנטינות לעין עבדת לעתים קרובות, אבל איכשהו כל זה לא הספיק.

חיפשנו מוקד פעילות, והיה לנו מאוד כיף להתנדב בגינה הקהילתית של המדרשה.

יום אחד, כמה חודשים טובים אחרי שעברנו שמעתי כמה מן המנהלות משוחחות על עץ הינבוט שעמד סמוך לשער ממנו נהגנו להיכנס.

היו לי כל מיני מחשבות על תוכן השיחה, אז הלכתי וכתבתי על זה ספר.

...

בקיצור עכשיו הספר נמצא באמזון, בגרסתו האנגלית, ותוכלו להוריד אותה בחינם עד עוד ארבעה ימים בקישור המצורף:

Amazon.com: The Generous Mesquite: A story about a friendship between a boy and a tree eBook : Meir, Uri: Books

דווקא עכשיו חופשה בנהריה

אז במשך כשלושה שבועות, מסוף חודש יולי, ועד אמצע אוגוסט נדדנו בארץ.
היינו בתהליך של מעבר דירה, מדירה שכורה בכפר ורדים, לדירה שקנינו במעלות.
נכנסנו לדירה החדשה לפני קצת יותר משבועיים, וזו הרפתקה מסוג אחר, שעליה אספר בפעם אחרת.
עכשיו אני רוצה לספר על החופשה בנהרייה.
האמת שהיינו בנהריה פעמיים במשך שלושת השבועות של הנדודים.
בפעם הראשונה עם הילדים תומר ולולון, ובפעם השנייה רק שנינו.
בשתי הפעמים שהינו במלון געתון, שהוא לדעתנו מלון קטן וחמוד.
בשתי הפעמים התגלתה נהרייה כעיר מאוד מסבירת פנים.
כמובן שחודש אוגוסט בעיר חוף בישראל אומר חום ולחות, אבל חוף הים קרוב מאוד למלון, והרחצה בים בהחלט שיפרה את הקושי של מזג האוויר. החופים של נהרייה שקטים מאוד, וכך יכלו ילדינו לשחות בים במשך שעות בלי לפחד מן הגלים.
חום ולחות אומרים שאני קם מוקדם בבוקר, וכאן לדעתי מגיע היתרון הגדול של נהרייה.
כיף מאוד לטייל בבוקר, ויש המון מה לאכול!
ביום חול אפשר לאכול כריכים ליד תחנת הרכבת כבר לפני חמש בבוקר, ואני חושב שזה להיט!
כמובן שיש עוד אופציות רבות לאכילה במהלך היום והלילה, אבל אשאיר קצת תגליות לקוראי הפעלתנים.
לדעתי גם הרחוב יפה במיוחד בשעת בוקר מוקדמת, שיפטו בעצמכם!

תשומת לב מלאה - שיר פרדה מתפן

תשומת לב מלאה

תודה לגיא פורת על הרעיון, ובכלל על סדנת כתיבה נפלאה, ותודה לויסלבה שימבורסקה שכתבה את המקור.

אתמול התנהגתי כאזרח מספר אחת של היקום!

חייתי יממה שלמה במלואה - 

לוגם את רגעי הזהב כצדפות נאות.

מתפעם מול

עץ התאנה שבכניסה לבית הספר.

ראיתי את פגי התאנה מתחילים להתמלא, 

וחלקם כבר נדמו לי כבשלות להתפקע,

אדם אורה היום תאנה אחת 

בלבו,

ומחר תאנה אחרת,

וסופו,

סוף מעשהו במחשבה תחילה.

וכך לא עשיתי ביוםיום שימוש יומיומי

כל פרט מתנועע,

כל תאנה או פיטנגו הופיעו לפתע במלוא הדרם.

הייתי כמו חלון שקוף אטום

או 

(כאן יש לי דימוי על כניסה מוצלת לבית ספר בשעות הבוקר,

כאשר השומר הדרוזי מחייך אליך, ואתה מנסה לברך אותו בערבית הרצוצה שבפיך.)

באמצע המדבר אתה מרגיש במלחמה

 

אז בשנה שעברה עדיין גרנו במדרשת בן גוריון, ורציתי להשתתף במצעד הגאווה של מצפה, כי מאוד התנגדתי לדברים של ראש המועצה, מר רוני מרום בנושא 'האידיאולוגיה הנסתרת של קהילת הלהט"ב', כולל הבן הקטן והחמוד שלי.

ניסיתי לדבר במצעד עצמו, אבל מסיבות שונות זה לא יצא.

כתבתי את הדברים שהייתי אומר בבלוג הקודם שלי.

להפתעתי הרבה, אנשי מצפה זכרו את הסיפור, וכך הגעתי לכתבה מהממת בנושא, שהתפרסמה היום באתר דבר.

לכו לקרוא!

אשר בחר - כמה מלים על נביאי ישראל

כתובת תל דן מתוך אתר 929

הברכה שלפני ההפטרה
ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בבית כנסת אחרי קריאת התורה בשבתות ובחגים ומועדים. את הברכה לפני ההפטרה קוראים בטעמי המקרא:
בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה ה' אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ מֶ֣לֶךְ הָעוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַר֙ בִּנְבִיאִ֣ים טוֹבִ֔ים וְרָצָ֥ה בְדִבְרֵיהֶ֖ם הַנֶּאֱמָרִ֣ים בֶּאֱמֶ֑ת בָּר֨וּךְ אַתָּ֜ה ה' הַבּוֹחֵ֤ר בַּתּוֹרָה֙ וּבְמֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ וּבְיִשְׂרָאֵ֣ל עַמּ֔וֹ וּבִנְבִיאֵ֥י הָאֱמֶ֖ת וָצֶֽדֶק׃
ובכן מהם נביאים טובים? הרי ברור כי חלק מדברי הנביאים הם דברי תוכחה קשים. אולי אפילו זה החלק המהותי של הנבואה, להזהיר מפני מה שעלול להתרחש אם העם לא ישוב מדרכו הרעה. ממילא, ייתכן כי חלק מדברי הנביא לא יתגשמו, אם העם אכן ישוב מדרכו הרעה. דוגמה מוחשית לכך מובאת בסיפור של יונה הנביא, המנסה להתחמק מן הנבואה, כי אינו רוצה שאנשי ננוה יחזרו בתשובה. בסופו של דבר הוא כן מתנבא, ואנשי ננוה אכן חוזרים בתשובה, וכך מופרת הנבואה שלו לדאבונו.
כלומר אמת הנבואה היא לא התגשמותה, אלא האפשרות של התגשמותה אם האנשים ימשיכו את דרך התנהגותם הנוכחית.

על ביקורת המקרא (מתוך הויקיפדיה):
ביקורת המקרא היא תחום מחקר אקדמי של המקרא… בשונה מפרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא איננה עוסקת בטקסט מנקודת מוצא דתית, אלא מבקשת לחקור אותו בכלים פילולוגיים ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים… ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם ארכאולוגיה, אנתרופולוגיה, פולקלור, בלשנות, היסטוריה ולימודי דתות.
ישראל פינקלשטיין הוא ארכאולוג ולפי שיטתו (מתוך הויקיפדיה):
…ההתנחלות של שבטי ישראל החלה בעיקרה באזור אפרים ומנשה ורק מעטים מהמתנחלים הראשונים התיישבו באזורי יהודה, השרון והגליל… פינקלשטיין אינו מקבל כי הייתה ממלכה מאוחדת בראשותו עקב דלותה של יהודה וירושלים בתקופתו… לשיטתו של פינקלשטיין חלק גדול מהתנ"ך נכתב בממלכת יהודה במאה השביעית לפנה"ס למען מטרות פוליטיות ודתיות של בני התקופה, בפרט הרצון לשלב את פליטי ממלכת ישראל החרבה בתוך ממלכת יהודה. בשל כך, על אף שהוא משלב מיתוסים קדומים מיהודה ומישראל, לא ניתן לקבל אותו כעדות היסטורית מהימנה לתקופות קדומות יותר.
אני סבור שהתיאוריות של פינקלשטיין הן בעיקרן נכונות. זוהי מהפכה מחשבתית של ממש. אם התיאוריות הללו נכונות, הרי שקטעים שנראים לנו מאוחרים למדי בתנ"ך, למשל ספר שופטים, סביר מאוד שנכתבו הרבה לפני קטעים שמופיעים מוקדם יותר, למשל ספר דברים או ספר ויקרא. זה מציע דרך קריאה שונה מאוד של התנ"ך מן הדרך המקובלת.

על ביקורת המקרא ועל החברים שלי
הרבה מן החברים שלי, אנשים שהם פעילים במשך עשרות שנים ביהדות הליברלית בישראל, וחלקם רבנים או סטודנטים לרבנות, אינם אוהבים כלל את ביקורת המקרא. אם ניתן לנסח את הטענות שלהם בפשטות הן הולכות משהו כמו: 'מדוע שיעניין אותי מי כתב את הטקסט ומתי? האמת היא לא מה שמשנה, מה שמשנה הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כעם. הקריאה של הטקסט התנ"כי לאור ביקורת המקרא מותירה אותנו עם טקסט דל ומשעמם יותר.'
על כך אני רוצה להשיב בשתי טענות עיקריות:
בוודאי שמעניין אותנו מהי האמת! אחרי הכל אפילו ברכת ההפטרה מציינת את דברי הנביאים הנאמרים באמת, ומדוע שעבורינו רדיפת האמת תהיה פחות חשובה מאשר עבור כל הדורות שקדמו לנו, ובכלל זה נביאי ישראל?
הטקסט התנ"כי הוא לא יותר משעמם כאשר קוראים אותו בעזרת 'משקפיים ביקורתיות' ההפך הוא הנכון! ושוב משתי סיבות עיקריות:
א. שמעתי פעם את הרב דויד הרטמן אומר כי 'אלוהים הוא הגיבור הטרגי ביותר במקרא'. התנ"ך המסורתי מתאר בסוף סיפור טרגי: עם ישראל אינו מצליח באף שלב לעמוד בדרישות המאוד הגיוניות של האל כלפיו, הוא נכשל פעם אחר פעם, עד שבסופו של דבר שתי הממלכות יוצאות לגלות (ממלכת ישראל הצופנית נחרבת על ידי אשור, וממלכת יהודה הדרומית נחרבת כ-130 שנים מאוחר יותר על ידי בבל).
לעומת זאת הסיפור של ביקורת המקרא הוא סיפור הרבה יותר אופטימי! עם שהיה קטן מאוד וחסר חשיבות, מצליח להקים ממלכה (ממלכת ישראל), לייצר דת מונותיאיסטית ייחודית, ולהמשיך את עקרונות הדת וחיי העם גם אחרי גלות ישראל, ואחרי כן גם אחרי גלות יהודה. זהו סיפור מעורר השראה, שיכול לעזור לנו גם בימים אלה, בהם אנו מנסים לאסוף את כל חלקי העם, וליצור סיפור אחד משותף.
ב. אם נניח שכל התנ"ך נכתב 'במשיכת קולמוס אחת' ולפיכך גם מתוך אידיאולוגיה אחת, הרי שלא ניתן קרדיט למגמות שונות המצויות בטקסט המקראי, ובסך הכל 'נטאטא מתחת לשטיח' את המגמות הללו. נקבל טקסט מקראי בעל דעה אחת (דווקא בניגוד למשנה ולתלמוד למשל שמציינים בגלוי מחלוקות רבות מספור), וממילא נוכל ללמוד רק את הדעה האחת 'המגוהצת' הזאת, ולא את מגוון הדעות המצויות בו.
בהמשך הפוסט אני רוצה לעסוק בדוגמה שבה לדעתי ניתן ללמוד יותר דווקא מן הקריאה המודרנית של התנך, הדוגמה של נביאי ישראל.

הדוגמה של נביאי ישראל
ברצוני לעסוק כאן בשניים מנביאי ישראל: אליהו התשבי, ועמוס מתקוע. אני מבקש מחילה מנחום האלקושי, מהושע בן בארי, מאלישע המחולתי מאחיה השילוני ומשמואל הרמתי, ומקווה שייצא לי לדבר עליהם בעתיד הקרוב 😃.
כאשר אנו פוגשים את אליהו הנביא לראשונה בספר מלכים א' פרק יז פסוק א', הוא מוצג לנו באופן הבא:
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר--כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי.
זה נכון שהכתוב הציג לנו קודם לכן (בסוף הפרק הקודם) את המלך אחאב כמלך רשע במיוחד, ובכל זאת, למי שלא מכיר את אליהו, זוהי התפתחות מפתיעה, פתאום בא אדם ומטיח דברים במלך. איך הוא מעז לעשות זאת? מה הוא רוצה?
לפרשנים המסורתיים הנבואה של אליהו אל אחאב מתקשרת לספר דברים. אחאב אינו שומר על הברית עם ה', ולפיכך ראוי לו להיענש.
לדעתי זו פרשנות הרבה יותר דלה, והרבה פחות מעניינת מאשר הפרשנות המודרנית שנשענת על ביקורת המקרא. לפי הפרשנות המסורתית קדמו לאליהו הנביא משה רבנו, שהבהיר את חוקי המלך, שמואל שהכתיר את שאול ודויד, וביקר את מלכות שאול, נתן הנביא שביקר את דויד על מעשיו, ואחיה השילוני שקרע את המלכות מרחבעם.
ואילו לפני הפרשנות המודרנית, כל ספר דברים, ונתן הנביא הם כתובים מאוחרים יותר. המעשה בשמואל, ובאחיה השילוני, לא ברור אם יש לו רקע היסטורי ומתי הוא נכתב, אך אם, כמו שאני סבור, יש לו רקע של סיפור היולי קדום יותר של ממלכת ישראל הרי שזה רק מחזק את דברי.
נביא מישראל, בשם אמונת ישראל באל אחד, מעז לעמוד מול המלך, ולומר לו (אולי לראשונה) כי אם לא יעמוד בחזון הדתי של אמונה מוחלטת באל אחד, ה' יעצור את המטר. בשלב מאוחר יותר אליהו הנביא גם זועם על המעשה בנבות היזרעאלי, וכך לביקורת של אליהו מול אחאב יש גם בסיס אמוני, וגם בסיס מוסרי. ולפי הביקורת המודרנית, הרי שהוא, אליהו (ואולי קדמו לו שמואל ואחיה השילוני), הוא נביא ישראל המקורי, המעז לבוא ולבקר את המלך על מעשיו, על בסיס מוסרי ואמוני. חשוב לציין שבחינה ביקורתית של כלל הסיפורים על אליהו, מעודדת אותנו לחשוב כי גם בסיפור עליו יש שכבות שונות, וכי השכבה הקדומה יותר היא של אליהו כמחולל נסים. כל זאת אינו סותר את העובדה שהסיפור כמו שהוא לפנינו מאחד את שלושת תפקידי הנביא (עשיית נסים, ביקורת אמונית, וביקורת מוסרית) בדמות אחת ישראלית.
הנביא עמוס, הוא ככל הנראה נביא הכתב הראשון. גם הנביא עמוס מקדיש את עיקר עיתותיו לביקורת על מלכות ישראל, אך הספר נפתח ב'נבואות על הגויים'. יש לעמוס ביקורת גם על ארם, מואב, אדום ויהודה. עמוס, שהיה במקור מיהודה, לא חוסך את שבטו גם מהם, ואכן גם הביקורת על יהודה קשורה לצדק חברתי 'על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים', ביקורת הפותחת את אחת ההפטרות הידועות (פרשת וישב). הביקורת העיקרית של עמוס בענייני אמונה וצדק חברתי מוקדשת לממלכת ישראל, שהארכיאולוגיה מלמדת אותנו שהייתה אז בשיא עוצמתה, וחזקה הרבה יותר מיהודה.
כלומר דווקא ביקורת המקרא המודרנית מראה לנו שכל הבסיס הערכי של נביאי ישראל, בסיס שעומד מאחורי ההשקפה היהודית על הפרדת רשויות, ועל הצורך לבקר את השלטון, על הצורך לבקר קודם כל את מי שחזק חברתית וכלכלית, ואת מי שקרוב אליך גיאוגרפית ורעיונית, מקורו בממלכת ישראל. כל הרעיון של הנביאים, כי העוצמה התרבותית של עם ישראל היא גדולה מספיק כדי שיאמינו באל אחד מופשט, גם היא מקורה בממלכת ישראל. ממלכה שהייתה הרבה יותר מסוכסכת ממלכת יהודה, וכללה בתקופת קיומה הקצרה יותר, ארבע שושלות של מלכים.
כלומר דווקא מתוך הסכסוך והעושר החומרי הישראלי, אנחנו מקבלים את החזון המקורי של נביאי ישראל!
בשלב מאוחר יותר, לקחו היהודאים, ואולי גם שארית הפלטה מממלכת ישראל, את הרעיונות הללו, וכתבו את ספר דברים, והמשיכו את החזון של נביאי ישראל גם בממלכת יהודה, הם כתבו סיפור מקיף הרבה יותר והצליחו לאחד שני עמים (על פי הביקורת, ולא ממלכה שהייתה במקור מאוחדת), לעם אחד שמצליח למצוא מכנה אמוני ותרבותי משותף.
שני עמים שהיו אויבים, ולעתים אויבים מרים, הצליחו להתאחד סביב סיפור משותף שכולל את החזון של נביאי ישראל, ואת האמונה באל אחד.
מי ייתן ונלמד מכך משהו גם לימינו אלה!

יצאנו למחות

אז נתחיל מהסוף, כמו שאומר גורם אנונימי במשפחתנו: "לא באמת יצאנו למחות, בגלל שהלכנו לפני שההפגנה התחילה".

איך הגענו למצב הזה?

ובכן, אותו גורם אנונימי לא אוהב ללכת לישון מאוחר מדי.

אז הבטחתי לו שנגיע הביתה עד שבע. לא אמור להיות בעיה, כי ההפגנה מתחילה בחמש.

אז יצאנו מהבית בשעה שתיים וחצי.

עם כל מיני עיכובים הגענו לחיפה קצת לפני ארבע.

הלכנו לגן יוכבד.

ראינו את גן הילדים שאחותי הלכה אליו (אין לי מושג מה יש שם עכשיו).

ראינו את הבנק שלי ממזמן (יש שם עכשיו סוג של סופר).

אכלנו בקונדיטוריה מדהימה (סילבה).

הגענו להפגנה הרבה לפני כולם, והאמת שגם הלכנו לפני כולם.

היה כיף.

כמה מחשבות על מורשת רבין או למה אני (עדיין) לא הולך להפגנות

מתוך אתר הספרייה הלאומית

מעין הקדמה
התחלנו את השל"ת הראשון, השלב הראשון בתולדותיו של גרעין נח"ל באותם הימים, ב-29 באוגוסט 1988, כמה ימים לפני שמלאו לי 18. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו ב-1 בנובמבר 1988. אני זוכר שלמרות שעשינו את השל"ת הראשון בכפר החורש, בליל הבחירות נסענו לקיבוץ היעד שלנו, קיבוץ חנתון.
ש"ס זכתה בבחירות הללו בשישה מנדטים, אגודת ישראל בחמישה מנדטים, וכן המפד"ל. בתור גרעין מסורתי קונסרבטיבי (בהחלט לא רפורמי!), שרוב חבריו נטו לשמאל, אני הצבעתי באותן בחירות עבר שינוי של אמנון רובינשטיין, זה נראה לנו אז כאסון. אני זוכר בכי, אני זוכר הלם, אני זוכר שירה של 'הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן' עד השעות המוקדמות של הבוקר. היה כיף להיות צעיר באותם הימים.
לא זוכר בדיוק כמה זמן אחרי כן, אבל בהחלט לפני שהתגייסנו, נסענו כמעט כולנו להפגנת 'חוקה לישראל'. גם אלה מאיתנו שלא נטו אל השמאל רצו לשמוע את שלום חנוך שהופיע בתום ההפגנה. אני זוכר שנקראתי לעלות לבמה בתור 'צעיר שעוד מעט מתגייס, ומפריע לו שהחרדים לא מתגייסים.'
אני זוכר שעמדתי על הבמה ואמרתי: 'אני צעיר שעומד להתגייס, וזה מפריע לי שהחרדים לא מתגייסים', או משהו די דומה לזה. אני זוכר שהמנחה של ההפגנה ניסה להוציא ממני משהו יותר זועם ומתלהם, אבל אני רק אמרתי כל מיני דברים כמו: 'זה באמת לא בסדר.'
התגייסנו בפברואר 1989. שירתנו בשטחים, וגם בתוך עזה. חווינו את רבין שאישר לנו 'לשבור ידיים ורגליים' בתור שר הביטחון שלנו, חווינו את מלחמת המפרץ, ופלוס מינוס השתחררנו כולנו (כלומר בני הגרעין) בתחילת שנת 1992, הבנות השתחררו (כמובן) שנה קודם. מועד השחרור הרשמי שלנו היה אפריל 1992, אבל אני הסכמתי כבר בתחילת השל"ת להישאר עד סוף יוני כדי לעבוד במרכז החינוכי של חנתון לתקופה משמעותית.
אני חושב שכבר כמה חודשים לפני הבחירות החלטתי שאצביע עבור מרץ. היו אלה הימים שבהם הייתה תעמולת בחירות בטלויזיה, וכאשר ישבנו כמה בני ובנות גרעין (מן השנה שמתחתינו) וכמה חברי קיבוץ, לראות את תעמולת הבחירות בחדר התרבות, שסמוך לחדר האוכל, היה צורך לדעת איזו קבוצה אתה מעודד, גם אם תוצאות המשחק ייקבעו רק בעוד מספר חודשים. אני זוכר מודעת בחירות מאותם ימים מטעם מפלגת העבודה (כמעט כתבתי מערך) שהייתה תלויה בחדר האוכל, המודעה השמיצה את מרץ בנוסח: 'נולד עגל עם שלושה ראשים'. המודעה בהחלט גרמה לי לחשוב שאני צעיר, חדשני, מגניב והו כה ירוק - הצבע של מרץ מאז לידתה אז, ועד לימים אלה ממש.
ועכשיו הויקיפדיה: 'הבחירות לכנסת השלוש עשרה התקיימו ב-23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השלוש עשרה. הבחירות התקיימו לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי בז' בחשוון תשנ"ג - 3 בנובמבר 1992. מערכת הבחירות התקיימה לאחר חמש עשרה שנות שלטון רצופות של הליכוד (למעט שנתיים במסגרת קואליציית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית). יצחק רבין הצליח להביא לכינונה של ממשלת שמאל, אשר הביאה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו. לעומתו, יצחק שמיר כשל לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות.'
בעיני זה נתפס אז, ובעצם גם היום כמסגור מושלם: לפני הצבא מצבה של ישראל היה בכי רע, הלכנו, שירתנו את המדינה, והנה יצאנו מאפלה לאורה.
מייד אחרי כן התחלתי ללמוד, כמו רבים מן התנועה שלי בירושלים. ולמדתי בה כמעט כל ימי ממשלת רבין. בזמן הרצח עצמו כבר למדתי בתואר השני בחיפה. ימי ממשלת רבין בירושלםי היו ימים מאוד מסוכסכים ומפולגים, ותוך כדי אותם הימים, ועד עכשיו, אני ממשיך לחשוב על דרך רבין, ועתה אני רוצה לפרוש את מחשבותי לעת עתה.

מחשבות על הדרך המדינית של רבין
עד כמה שאני זוכר את הדברים, רבין לא הצהיר על דרכו המדינית במערכת הבחירות עצמה. זה היה הגיוני לפחות משתי סיבות:
מעט לפני הבחירות עוד התרחש תהליך מדריד, ועל פניו לא היה מובן באותו שלב אם התהליך הזה הוא משא ומתן מועיל, או שמא לאו.
תהליך אוסלו נודע לציבור רק מעט לפני החתימה על ההסכמים, כלומר קצת יותר משנה אחרי הבחירות, והתהליך, כפי שידוע לכל היה תוצאה של מאמצים מתמשכים של פרס ואנשיו, כך שקשה היה לרבין לצפות להיכן יוביל המשא ומתן המדיני עוד לפני הבחירות. אני זוכר שבמהלך השנה הזאת, הסיסמה 'יומרץ רבין' נראתה לנו מאוד מגניבה.
ולהיפך, בראשית הכהונה של רבין, הוא גרש כמה מאות של אנשי חמאס ללבנון. והנה הויקיפדיה בעניין זה: 'ב-17 בדצמבר 1992 גירשה ישראל ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. על אף שהגירוש צלח את מבחן בג"ץ - ממשלת רבין, אשר היא זו שביצעה את הגירוש, החליטה לבסוף לקצר את תקופת הגירוש ולאפשר למגורשים לחזור לבתיהם…
לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה יצחק רבין עם שר המשפטים דוד ליבאי ועם היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, אפשרות של גירוש המוני ללבנון. שניהם תמכו משפטית ברעיון[4], אך פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, נילי ארד, התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ… ב"כבודו", ספר ביוגרפיה של אהרן ברק, הפרשה מסוכמת במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי".[12]'
לשמחתי הרבה נשאר לנו קטע וידאו מן התוכנית 'פופוליטיקה' שמתאר ויכוח באותם הימים בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל מן הצד שמתנגד לגירוש, ובין דדי צוקר יבדל"א שמצדד בו, וטוען כי הגירוש עשוי יהיה לקדם משא ומתן מדיני. אם יש לכם כעשרים דקות פנויות, אני מאוד ממליץ לראות את הדיון במלואו:
פופוליטיקה - על גירוש החמאסניקים - YouTube
אולי אין זה מן הצדק, שהקדשתי מלים כה רבות לנושא גירוש אנשי החמאס, ואקדיש פחות מלים לתהליך אוסלו עצמו, ובכל זאת הנה הסיכום שלי בנקודות:
ממשלת רבין התחילה את תהליך אוסלו, שהוא התהליך המדיני המשמעותי ביותר מאז ועד היום, והביאה להסכם שלום שהיו לו הרבה תוצאות טובות, אך גם הרבה תוצאות רעות.
למרות שמאז ועד היום ממשלות ישראל הונהגו בעיקר על ידי אנשים שהתנגדו בנמרצות לתהליך אוסלו, התשתית המדינית שהונחה בזמן ההסכם לשלביו השונים, והייתה אמורה להיות תשתית זמנית, היא התשתית הקיימת עד ימינו.
הסכם השלום עם ירדן, וגם עוד השלכת כלכליות שאדון בהן מייד, ואולי בעצם כל התשתית הכלכלית המודרנית של ישראל נשענת על תהליך אוסלו ותוצאותיו.
דעתי האישית על דרכו המדינית של רבין - הייתי בן שש כאשר בגין נבחר לראשונה, ומאז ועד היום רבין הוא האיש היחיד שכמנהיג שמאל הצליח להוביל למשא ומתן מדיני מוצלח. הוא היה מסוגל לעשות זאת כי הצליח לנהל קואליציה, כי היה מוכן לשלם מחירים מבחינת איך הוא נראה, וכי, כנראה לראשונה בחייו, הצליח לשתף פעולה עם שמעון פרס, ואף לתת לו להוביל ולתמוך בדרכו (של פרס).
עם זאת, רבין שגה לדעתי כאשר זלזל במתנגדים לדרכו המדינית, ולא התייחס לחששות המוצדקים שלהם, ואף לא אפשר להם להרגיש כאילו יש לדעתם תוקף במהלך האירועים, שחלקם הגדול היה טרגי.
כיוון שכיום כולנו יותר בעלי ניסיון, קשה שלא להעריך את העמידה האיתנה של דדי צוקר באולפן הטלויזיה, הוא לקח אחריות, הוא כיוון למטרה מסוימת 'לצאת משכם', ואף הצליח להשיג אותה בסופו של דבר.
אין ספק שרוב הקשיים ביישום הסכם אוסלו מאז ועד היום היו באשמת ההתנגדות של החמאס, ולטעמי אנחנו חייבים לשאול את עצמנו אם קצת פחות שמירה על זכויות האדם שלהם (נניח גירוש של שנתיים, ולא של מספר חודשים), לא היתה מובילה ליישום מוצלח יותר של ההסכם.

מחשבות על הדרך הכלכלית של רבין
ראשית נצטט את הויקיפדיה: 'הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים[דרוש מקור] למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.'
דעתי האישית על דרכו הכלכלית של רבין - בדומה לקרדיט שנתתי לרבין על כך שאפשר לשמעון פרס לפעול בזירה המדינית, יש לתת לו קרדיט על כך שאפשר לאברהם בייגה שוחט בזירה כלכלית. המדיניות הכלכלית המרחיבה של שוחט, אפשרה לקלוט את העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר באותם הימים, ולאפשר שדרוג בתשתיות של ישראל. כפי שניתן לראות מן הגרף המצורף, קצב הגידול של התלג בשנות ממשלת רבין היה גבוה מן הגידול שהי לפניה ואחריה, אך בניגוד למצוין בויקיפדיה, לא היה מיתון אחרי ממשלת רבין. קצב הגידול בתלג ב1996 היה 5.9 אחוז וב1997 וב1998 היה מעט מעל 3 אחוז.

לטעמי ממשלת רבין (השנייה) הייתה גם הפעם האחרונה שבה השמאל ניהל מדיניות כלכלית של שמאל, כלומר מדיניות של הרחבה, שיפור ושדרוג השירותים החברתיים, תוך אחריות תקציבית, ואין ספק שהתוצאות של מדיניות זו היו חיוביות.


מחשבות על הדרך החברתית של רבין
מן הויקיפדיה: 'שר הבריאות חיים רמון קידם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שתנתק בין החברות בקופת החולים הכללית לבין חברות בהסתדרות. ההתנגדות לפגיעה בהסתדרות הובילה לעיכוב בחקיקת החוק. בסוף 1993, הפסיד עמיר פרץ לחיים הברפלד בבחירות המקדימות בתוך מפלגת העבודה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הדבר הוביל לניסיונות לתקן את חוק ביטוח הבריאות, מה שהוביל להתפטרותו של רמון מתפקידו והחלטתו להתמודד מול הברפלד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות" יחד עם ש"ס ומרצ. רמון התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר.'
דעתי האישית על הדרך החברתית של רבין - גם כאן לדעתי יש שילוב נכון של אכפתיות עבור הציבור, של מחשבה כלכלית מודרנית כולל הפרטה, ושל תבונה פוליטית לאפשר לחיים רמון לפעול בעצמאות ותוך שיתוף פעולה עם ש"ס, שגם באותם הימים הייתה בראשות אריה דרעי


מחשבות על הדרך המשפטית של רבין
ושוב אצטט מן הויקיפדיה: 'המהפכה החוקתית בישראל היא כינוי לתהליך של הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, בעקבות חקיקתם, בשנת 1992, של שני חוקי יסוד - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
חוקי יסוד נועדו לשמש נדבכים בדרך לבניית חוקה לישראל. מרבית הרכב בית המשפט העליון בראשות הנשיא היוצא מאיר שמגר, התייחסו אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם.
ביסוס המהפכה החוקתית מיוחס לאסכולה, שהוביל שופט בית המשפט העליון, אהרן ברק, שבשנת 1995 החליף את שמגר בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, הדוגלת בפרשנות חוקתית על פי עקרונות מגילת העצמאות. אסכולה זאת, לגווניה, נתמכה על ידי רוב השופטים בהרכב, משפטנים ונבחרי ציבור רבים.'
דעתי האישית על הדרך המשפטית של רבין - למרות שאני בטוח שרבין הסתייג במידה מסויימת מאהרון ברק האיש (שחשף את פרשת חשבון הדולרים הידועה), וגם מחלק מ'קו זכויות האדם' שהוביל, למשל בפרשת הגירוש של אנשי החמאס, הוא אפשר את המהפכה החוקתית, וטוב שעשה כך. המהפכה החוקתית היא הבסיס להרבה מזכויות האדם במדינה, ולהרבה פסקי דין מכוננים, טובים וחשובים. מה שאפשר את ההיתכנות הפוליטית של כל המהלך הזה היה העבודה הפוליטית השוטפת של רבין.

מחשבות על הדרך הפוליטית של רבין
כאשר רבין הגיע למצב שבו הוא יכול לכונן ממשלה באמצעות מפלגות שמאל בלבד (למפלגת העבודה, למרץ ולחד"ש ולמד"ע היו ביחד 61 מנדטים), הוא כבר היה 'בוגר' של שתי ממשלות אחדות לאומית. כך שלדעתי ניתן לומר בבטחה כי רבין לא פסל אף אחת מסיעות הבית בזמן שהיה ראש ממשלה, או בחמש השנים שקדמו לכך.
בפרט, למרות שהיה לרבין 'גוש חוסם' של מפלגות שמאל, הוא עשה כל מאמץ (והיה צורך במאמצים ניכרים, בעיקר בגלל מעשים והתבטאויות של שולמית אלוני) לשמור על מפלגת ש"ס בקואליציה או בתמיכה מחוץ לקואליציה, שהתבטאה כאמור גם בשיתוף פעולה בהסתדרות.

רבין האיש מול רבין הסמל
הרבה פעמים כאשר יוצא לי להשתתף בטקסי זיכרון לרבין, או בפעילויות אחרות בימי זיכרון לרבין, ויוצא לי די הרבה להשתתף, כי אני מורה בתריסר השנים האחרונות, אני מרגיש מבוכה. רבין האיש היה אדם עם צדדים חיוביים רבים, אך גם עם הרבה צדדים אפלים.
אחינו מן הימין לעולם לא ישכחו את פעולתו של רבין בזמן ההטבעה של אוניית הנשק 'אלטלנה', ובצדק לא ישכחו.
לעתים היה ברבין צד יהיר ומטיף כמו לכנות ישראלים העוזבים את הארץ 'נפולת של נמושות'.
לעתים היה ברבין צד קנטרני, מתחשבן וקטנוני - ובעניין זה זכור הספר 'פנקס שרות'.
כל אלה נעלמים איכשהו בימי הזיכרון לרבין, או לרצח רבין, או למורשת רבין, לעתים אני לא בטוח. פעם אמרתי לתלמידי על סרט כלשהו, שהוא מציג את 'רבין בגרסת כיפה אדומה'. אני חושב שתלמידי, שרובם נמנו עם הימין הפוליטי לגווניו, העריכו את היושר שלי.
לפני כשלוש וחצי שנים יצאתי עם בית הספר שלימדתי בו אז, תיכון גימנסיה בבאר שבע, לשבוע גדנ"ע. במהלך שבוע הגדנ"ע התלמידים מבית הספר שלנו, ומבתי ספר אחרים השתתפו בטקס זיכרון ליצחר רבין. אני זוכר שבלילה שלפני כן דנו בכך, ונשות הצוות של בית ספר בראשון לציון אמרו לנו: 'היה צורך באישור מיוחד כדי שנוכל לצאת לשבוע הגדנ"ע, אם לא היו אומרים לנו שיהיה טקס כאן בגדנ"ע, ייתכן שלא היו מאשרים לנו לצאת - לא ייתכן שהתלמידים יפסידו "טקס רבין"'.
רק כמה ימים אחרי כן, אני חושב ששאלתי את עצמי מה רבין האדם היה אומר על החשיבות של 'קטס רבין' לעומת החשיבות של שבוע גדנ"ע.

אז למה אני (עדיין) לא הולך להפגנות
יש לי אח חרדי - אם מגיע לחיים רמון ולרבין קרדיט על חוק בריאות ממלכתי, אז מגיע גם קרדיט לאריה דרעי. ולעניות דעתי מגיע גם קרדיט ליעקב ליצמן שבמשך שנים רבות שקד וטיפח את מערכת הבריאות הציבורית בישראל, ומעטים כל-כך מכירים לו תודה על כך. אני משוכנע שהמהפכה שמתרגשת ובאה עלינו היא לא מעט בגלל החלטות בג"ץ הנוגעות אישית לאריה דרעי, ולציבור החרדי ולגיוסו באופן כללי.
כמו שחשבתי כשהייתי איש צעיר יותר 'זה באמת לא בסדר' שחרדים לא מתגייסים, אבל הדיאלוג בין בג"ץ לממשלות ישראל השונות בשלושים ומשהו השנים האחרונות לא פתר את הבעייה, והשאיר המוני חרדים מתוסכלים. אני לא מת על חקיקה פרסונלית, אני לא מת על חוסר שוויון ואפליה, אבל אני כן חושב שמותר למפלגות החרדיות לקדם מטרות שחשובות להן, ולטעמי היישום שלהן לא ראוי לכינוי 'דיקטטורה'.

יש לי אח מתנחל - אם ניקח את שר האוצר של ישראל, בצלאל סמוטריץ' בתור דוגמה, אז אני לא חושב שאני חולק את הדעות שלו על העתיד של חווארה, וכנראה גם לא על זכויות להט"ב. אבל בכל זאת בעניינים מסוימים אנשים אחים אנחנו. חיים באותה מדינה, אותו דגל ואותו המנון. כאשר, מעט לפני הבחירות, שמעתי את הראיון שלו בהסכת המצוין 'חיות כיס', לא יכולתי שלא להתרשם. לטעמי האיש מבין כלכלה לעומק! ובכל אופן הוא, כשר האוצר של ישראל, נאלץ להתמודד עם משבר כלכלי גם לאומי וגם גלובלי, ואני חושב שמחובתי כאזרח לעזור ולא להפריע. יש לי לא מעט כסף מושקע בשוק ההון הישראלי, ולפחות בעניין הזה, אני ישן בשקט בלילה.
אגב, לדעתי לא מן הנמנע שביום מן הימים, בעתיד הלא מאוד רחוק, יפציע הסכם מדיני כלשהו אל חיינו. אם אכן כך יקרה, ארצה מאוד שההסכם יצליח. כיצד אוכל לעמוד מול אחי בצלאל, ולבקש ממנו ויתורים כואבים, אם אני שובר את המדינה עכשיו?

באין חזון ייפרע עם - אני חושב שהסיבה העיקרית שטרחתי לכתוב כל-כך הרבה על רבין היא כדי להדגים עד כמה עמוק היה החזון שלו, עד כמה מקיף, וזה לטעמי בניגוד שלחוסר החזון של השמאל והמרכז בישראל.
ביבי טען לפני הבחירות שהוא ינסה לקדם הסכם שלום עם סעודיה. ייתכן שהוא יצליח וייתכן שלא, אבל זה לפחות חזון, זו לפחות דרך! לצערי אינני מכיר אף חזון דומה (או טוב יותר) שמוצע על ידי אפילו אחת מסיעות השמאל מרכז של הכנסת (או שאינן כרגע בכנסת).
גם בנוגע למהפכה המשפטית, הגישה של השמאל מרכז היא תגובתית. אם אכן אנו חפצים בחוקה לישראל (אני חפץ, הייתי בהפגנה ב-1988!) יש צורך לטעמי לנסח הצעה מסודרת, ולהביא אותה לבחירות הבאות. אני סבור שלא יהיה קשה מדי להביא הצעה שהיא טובה מן המהפכה המשפטית המוצעת כרגע.

החיפזון הוא מן השטן - אני חושב שחלק גדול מן ההצעות של המהפכה החוקתית הן רעות, או אפילו רעות מאוד, אבל אני לא חושב שאפילו אחת מהן תהפוך את ישראל לדיקטטורה בן יום. כמחנה פוליטי, אני חושב שאנחנו צריכים להראות את הכשלים של ההצעות של הצד השני, ולהציע הצעות טובות יותר, ולהעמיד את הצעותינו הטובות יותר למבחן הציבור, אבל לא לשבור את הספינה שכולנו שטים בה. לא לפגוע בסדר הציבורי של ישראל, לא לפגוע בכלכלה של ישראל, ולא לפגוע בצבא ההגנה לישראל.

מה ליבוביץ' היה אומר? - אני חייב לשאול את עצמי מה פרופ' ישעיהו ליבוביץ', לו היה קם מקברו, ורואה את אהוד 'אין פרטנר' ברק, ואת דן 'מכה קלה בכנף' חלוץ מדברים בשבח הדמוקרטיה, ובגנות הפגיעה בזכויות אדם היה אומר?

מה רבין עצמו היה אומר? - קשה לי להאמין שרבין היה מתלהב מן המחאה כפי שהיא היום, קשה לי להאמין שהיה מוכן לפגיעה במדינה ובמוסדותיה אחרי שעמל כל-כך הרבה, ושילם מחירים כל-כך רבים כדאי לקיים ולקומם אותה.

ולסיכום
אינני יודע מה רבין היה אומר, אבל אני יודע מה רבין אמר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר". השירות בצה"ל לקראת שנות האלפיים תובע מן המשרתים בו, מכם, מאותה חבורה שאתם שייכים אליה, שורה ארוכה-ארוכה של תכונות וכישורים אשר מייחדת אתכם מקבוצות רבות אחרות באוכלוסיה. היא הופכת אתכם לקבוצת איכות שמדינה שלמה ודואגת יכולה להשעין את ראשה על כתפיה, ולדעת שבטחונה נמצא בידיים הטובות ביותר." (נאום טקס סיום מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, 1992)

מתוך אתר הספרייה הלאומית

הזמנה להשקת הספר – חידת אבן השתייה

עזאזל קרב את חרמשו אל גרונו של המלאך ואמר, "נו, מיכאל שלי, חיכינו זמן כה רב לרגע הזה, לא האמנתי שאזכה לחסל או בקלות רבה כל-כך. כנראה שבאמת הדור גרוע, דור חלש מאוד, אם כוח ההגנה שלך עלוב כל-כך. אם הדברים כבר הגיעו לידי כך."

"בגזירת עירין פתגמא, ומימר קדישין שאילתא;

עד-דברת די ינדעון חייא די-שליט עילאה במלכות אנשא".

נשמע קול רועם.

יהוצדק הכוהן עמד בקצה המדרגות וקרא שנית:

"בגזירת עירין פתגמא, ומימר קדישין שאילתא;

עד-דברת די ינדעון חייא די-שליט עילאה במלכות אנשא".

החרב הנוצצת הופיעה מחדש בידו של מיכאל, ועזאזל צעד צעד אחד אחורה.

הנכם מוזמנים להשקת הספר "חידת אבן השתייה", בנר ראשון של חנוכה, יום ב' 19.12.2022 בחנות הספרים גולדמונד ברחוב עקרון 6 בחיפה (הדר הכרמל).

ההשקה תיערך בין השעות 20-22, ובמהלכה נדליק נר שני של חנוכה.

עמוד האירוע בפייסבוק.