כתובת תל דן מתוך אתר 929
הברכה שלפני ההפטרה
ההפטרה היא קטע מספרי הנביאים שנהוג לקרוא בבית כנסת אחרי קריאת התורה בשבתות ובחגים ומועדים. את הברכה לפני ההפטרה קוראים בטעמי המקרא:
בָּר֨וּךְ אַתָּ֤ה ה' אֱלֹהֵ֨ינוּ֙ מֶ֣לֶךְ הָעוֹלָ֔ם אֲשֶׁ֤ר בָּחַר֙ בִּנְבִיאִ֣ים טוֹבִ֔ים וְרָצָ֥ה בְדִבְרֵיהֶ֖ם הַנֶּאֱמָרִ֣ים בֶּאֱמֶ֑ת בָּר֨וּךְ אַתָּ֜ה ה' הַבּוֹחֵ֤ר בַּתּוֹרָה֙ וּבְמֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ וּבְיִשְׂרָאֵ֣ל עַמּ֔וֹ וּבִנְבִיאֵ֥י הָאֱמֶ֖ת וָצֶֽדֶק׃
ובכן מהם נביאים טובים? הרי ברור כי חלק מדברי הנביאים הם דברי תוכחה קשים. אולי אפילו זה החלק המהותי של הנבואה, להזהיר מפני מה שעלול להתרחש אם העם לא ישוב מדרכו הרעה. ממילא, ייתכן כי חלק מדברי הנביא לא יתגשמו, אם העם אכן ישוב מדרכו הרעה. דוגמה מוחשית לכך מובאת בסיפור של יונה הנביא, המנסה להתחמק מן הנבואה, כי אינו רוצה שאנשי ננוה יחזרו בתשובה. בסופו של דבר הוא כן מתנבא, ואנשי ננוה אכן חוזרים בתשובה, וכך מופרת הנבואה שלו לדאבונו.
כלומר אמת הנבואה היא לא התגשמותה, אלא האפשרות של התגשמותה אם האנשים ימשיכו את דרך התנהגותם הנוכחית.
על ביקורת המקרא (מתוך הויקיפדיה):
ביקורת המקרא היא תחום
מחקר אקדמי של המקרא… בשונה מ
פרשנות המקרא המסורתית, ביקורת המקרא איננה עוסקת ב
טקסט מנקודת מוצא
דתית, אלא מבקשת לחקור אותו בכלים
פילולוגיים ככל טקסט עתיק אחר. לפיכך השאלות המרכזיות שעולות בתחום זה הן: מתי, היכן, מדוע ובאילו נסיבות נכתב טקסט מסוים… ביקורת המקרא נסמכת על מגוון תחומים אקדמיים ובהם
ארכאולוגיה,
אנתרופולוגיה,
פולקלור,
בלשנות,
היסטוריה ו
לימודי דתות.
ישראל פינקלשטיין הוא ארכאולוג ולפי שיטתו (מתוך הויקיפדיה):
…ההתנחלות של שבטי ישראל החלה בעיקרה באזור אפרים ומנשה ורק מעטים מהמתנחלים הראשונים התיישבו באזורי יהודה, השרון והגליל… פינקלשטיין אינו מקבל כי הייתה
ממלכה מאוחדת בראשותו עקב דלותה של יהודה וירושלים בתקופתו… לשיטתו של פינקלשטיין חלק גדול מה
תנ"ך נכתב ב
ממלכת יהודה ב
מאה השביעית לפנה"ס למען מטרות פוליטיות ודתיות של בני התקופה, בפרט הרצון לשלב את פליטי
ממלכת ישראל החרבה בתוך ממלכת יהודה. בשל כך, על אף שהוא משלב מיתוסים קדומים מיהודה ומישראל, לא ניתן לקבל אותו כעדות היסטורית מהימנה לתקופות קדומות יותר.
אני סבור שהתיאוריות של פינקלשטיין הן בעיקרן נכונות. זוהי מהפכה מחשבתית של ממש. אם התיאוריות הללו נכונות, הרי שקטעים שנראים לנו מאוחרים למדי בתנ"ך, למשל ספר שופטים, סביר מאוד שנכתבו הרבה לפני קטעים שמופיעים מוקדם יותר, למשל ספר דברים או ספר ויקרא. זה מציע דרך קריאה שונה מאוד של התנ"ך מן הדרך המקובלת.
על ביקורת המקרא ועל החברים שלי
הרבה מן החברים שלי, אנשים שהם פעילים במשך עשרות שנים ביהדות הליברלית בישראל, וחלקם רבנים או סטודנטים לרבנות, אינם אוהבים כלל את ביקורת המקרא. אם ניתן לנסח את הטענות שלהם בפשטות הן הולכות משהו כמו: 'מדוע שיעניין אותי מי כתב את הטקסט ומתי? האמת היא לא מה שמשנה, מה שמשנה הוא הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו כעם. הקריאה של הטקסט התנ"כי לאור ביקורת המקרא מותירה אותנו עם טקסט דל ומשעמם יותר.'
על כך אני רוצה להשיב בשתי טענות עיקריות:
בוודאי שמעניין אותנו מהי האמת! אחרי הכל אפילו ברכת ההפטרה מציינת את דברי הנביאים הנאמרים באמת, ומדוע שעבורינו רדיפת האמת תהיה פחות חשובה מאשר עבור כל הדורות שקדמו לנו, ובכלל זה נביאי ישראל?
הטקסט התנ"כי הוא לא יותר משעמם כאשר קוראים אותו בעזרת 'משקפיים ביקורתיות' ההפך הוא הנכון! ושוב משתי סיבות עיקריות:
א. שמעתי פעם את הרב דויד הרטמן אומר כי 'אלוהים הוא הגיבור הטרגי ביותר במקרא'. התנ"ך המסורתי מתאר בסוף סיפור טרגי: עם ישראל אינו מצליח באף שלב לעמוד בדרישות המאוד הגיוניות של האל כלפיו, הוא נכשל פעם אחר פעם, עד שבסופו של דבר שתי הממלכות יוצאות לגלות (ממלכת ישראל הצופנית נחרבת על ידי אשור, וממלכת יהודה הדרומית נחרבת כ-130 שנים מאוחר יותר על ידי בבל).
לעומת זאת הסיפור של ביקורת המקרא הוא סיפור הרבה יותר אופטימי! עם שהיה קטן מאוד וחסר חשיבות, מצליח להקים ממלכה (ממלכת ישראל), לייצר דת מונותיאיסטית ייחודית, ולהמשיך את עקרונות הדת וחיי העם גם אחרי גלות ישראל, ואחרי כן גם אחרי גלות יהודה. זהו סיפור מעורר השראה, שיכול לעזור לנו גם בימים אלה, בהם אנו מנסים לאסוף את כל חלקי העם, וליצור סיפור אחד משותף.
ב. אם נניח שכל התנ"ך נכתב 'במשיכת קולמוס אחת' ולפיכך גם מתוך אידיאולוגיה אחת, הרי שלא ניתן קרדיט למגמות שונות המצויות בטקסט המקראי, ובסך הכל 'נטאטא מתחת לשטיח' את המגמות הללו. נקבל טקסט מקראי בעל דעה אחת (דווקא בניגוד למשנה ולתלמוד למשל שמציינים בגלוי מחלוקות רבות מספור), וממילא נוכל ללמוד רק את הדעה האחת 'המגוהצת' הזאת, ולא את מגוון הדעות המצויות בו.
בהמשך הפוסט אני רוצה לעסוק בדוגמה שבה לדעתי ניתן ללמוד יותר דווקא מן הקריאה המודרנית של התנך, הדוגמה של נביאי ישראל.
הדוגמה של נביאי ישראל
ברצוני לעסוק כאן בשניים מנביאי ישראל: אליהו התשבי, ועמוס מתקוע. אני מבקש מחילה מנחום האלקושי, מהושע בן בארי, מאלישע המחולתי מאחיה השילוני ומשמואל הרמתי, ומקווה שייצא לי לדבר עליהם בעתיד הקרוב 😃.
כאשר אנו פוגשים את אליהו הנביא לראשונה בספר מלכים א' פרק יז פסוק א', הוא מוצג לנו באופן הבא:
וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד, אֶל-אַחְאָב, חַי-יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, אִם-יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר--כִּי, אִם-לְפִי דְבָרִי.
זה נכון שהכתוב הציג לנו קודם לכן (בסוף הפרק הקודם) את המלך אחאב כמלך רשע במיוחד, ובכל זאת, למי שלא מכיר את אליהו, זוהי התפתחות מפתיעה, פתאום בא אדם ומטיח דברים במלך. איך הוא מעז לעשות זאת? מה הוא רוצה?
לפרשנים המסורתיים הנבואה של אליהו אל אחאב מתקשרת לספר דברים. אחאב אינו שומר על הברית עם ה', ולפיכך ראוי לו להיענש.
לדעתי זו פרשנות הרבה יותר דלה, והרבה פחות מעניינת מאשר הפרשנות המודרנית שנשענת על ביקורת המקרא. לפי הפרשנות המסורתית קדמו לאליהו הנביא משה רבנו, שהבהיר את חוקי המלך, שמואל שהכתיר את שאול ודויד, וביקר את מלכות שאול, נתן הנביא שביקר את דויד על מעשיו, ואחיה השילוני שקרע את המלכות מרחבעם.
ואילו לפני הפרשנות המודרנית, כל ספר דברים, ונתן הנביא הם כתובים מאוחרים יותר. המעשה בשמואל, ובאחיה השילוני, לא ברור אם יש לו רקע היסטורי ומתי הוא נכתב, אך אם, כמו שאני סבור, יש לו רקע של סיפור היולי קדום יותר של ממלכת ישראל הרי שזה רק מחזק את דברי.
נביא מישראל, בשם אמונת ישראל באל אחד, מעז לעמוד מול המלך, ולומר לו (אולי לראשונה) כי אם לא יעמוד בחזון הדתי של אמונה מוחלטת באל אחד, ה' יעצור את המטר. בשלב מאוחר יותר אליהו הנביא גם זועם על המעשה בנבות היזרעאלי, וכך לביקורת של אליהו מול אחאב יש גם בסיס אמוני, וגם בסיס מוסרי. ולפי הביקורת המודרנית, הרי שהוא, אליהו (ואולי קדמו לו שמואל ואחיה השילוני), הוא נביא ישראל המקורי, המעז לבוא ולבקר את המלך על מעשיו, על בסיס מוסרי ואמוני. חשוב לציין שבחינה ביקורתית של כלל הסיפורים על אליהו, מעודדת אותנו לחשוב כי גם בסיפור עליו יש שכבות שונות, וכי השכבה הקדומה יותר היא של אליהו כמחולל נסים. כל זאת אינו סותר את העובדה שהסיפור כמו שהוא לפנינו מאחד את שלושת תפקידי הנביא (עשיית נסים, ביקורת אמונית, וביקורת מוסרית) בדמות אחת ישראלית.
הנביא עמוס, הוא ככל הנראה נביא הכתב הראשון. גם הנביא עמוס מקדיש את עיקר עיתותיו לביקורת על מלכות ישראל, אך הספר נפתח ב'נבואות על הגויים'. יש לעמוס ביקורת גם על ארם, מואב, אדום ויהודה. עמוס, שהיה במקור מיהודה, לא חוסך את שבטו גם מהם, ואכן גם הביקורת על יהודה קשורה לצדק חברתי 'על מכרם בכסף צדיק, ואביון בעבור נעליים', ביקורת הפותחת את אחת ההפטרות הידועות (פרשת וישב). הביקורת העיקרית של עמוס בענייני אמונה וצדק חברתי מוקדשת לממלכת ישראל, שהארכיאולוגיה מלמדת אותנו שהייתה אז בשיא עוצמתה, וחזקה הרבה יותר מיהודה.
כלומר דווקא ביקורת המקרא המודרנית מראה לנו שכל הבסיס הערכי של נביאי ישראל, בסיס שעומד מאחורי ההשקפה היהודית על הפרדת רשויות, ועל הצורך לבקר את השלטון, על הצורך לבקר קודם כל את מי שחזק חברתית וכלכלית, ואת מי שקרוב אליך גיאוגרפית ורעיונית, מקורו בממלכת ישראל. כל הרעיון של הנביאים, כי העוצמה התרבותית של עם ישראל היא גדולה מספיק כדי שיאמינו באל אחד מופשט, גם היא מקורה בממלכת ישראל. ממלכה שהייתה הרבה יותר מסוכסכת ממלכת יהודה, וכללה בתקופת קיומה הקצרה יותר, ארבע שושלות של מלכים.
כלומר דווקא מתוך הסכסוך והעושר החומרי הישראלי, אנחנו מקבלים את החזון המקורי של נביאי ישראל!
בשלב מאוחר יותר, לקחו היהודאים, ואולי גם שארית הפלטה מממלכת ישראל, את הרעיונות הללו, וכתבו את ספר דברים, והמשיכו את החזון של נביאי ישראל גם בממלכת יהודה, הם כתבו סיפור מקיף הרבה יותר והצליחו לאחד שני עמים (על פי הביקורת, ולא ממלכה שהייתה במקור מאוחדת), לעם אחד שמצליח למצוא מכנה אמוני ותרבותי משותף.
שני עמים שהיו אויבים, ולעתים אויבים מרים, הצליחו להתאחד סביב סיפור משותף שכולל את החזון של נביאי ישראל, ואת האמונה באל אחד.
מי ייתן ונלמד מכך משהו גם לימינו אלה!
.jpg)
