מתוך אתר הספרייה הלאומית
מעין הקדמה
התחלנו את השל"ת הראשון, השלב הראשון בתולדותיו של גרעין נח"ל באותם הימים, ב-29 באוגוסט 1988, כמה ימים לפני שמלאו לי 18. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו ב-1 בנובמבר 1988. אני זוכר שלמרות שעשינו את השל"ת הראשון בכפר החורש, בליל הבחירות נסענו לקיבוץ היעד שלנו, קיבוץ חנתון.
ש"ס זכתה בבחירות הללו בשישה מנדטים, אגודת ישראל בחמישה מנדטים, וכן המפד"ל. בתור גרעין מסורתי קונסרבטיבי (בהחלט לא רפורמי!), שרוב חבריו נטו לשמאל, אני הצבעתי באותן בחירות עבר שינוי של אמנון רובינשטיין, זה נראה לנו אז כאסון. אני זוכר בכי, אני זוכר הלם, אני זוכר שירה של 'הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן' עד השעות המוקדמות של הבוקר. היה כיף להיות צעיר באותם הימים.
לא זוכר בדיוק כמה זמן אחרי כן, אבל בהחלט לפני שהתגייסנו, נסענו כמעט כולנו להפגנת 'חוקה לישראל'. גם אלה מאיתנו שלא נטו אל השמאל רצו לשמוע את שלום חנוך שהופיע בתום ההפגנה. אני זוכר שנקראתי לעלות לבמה בתור 'צעיר שעוד מעט מתגייס, ומפריע לו שהחרדים לא מתגייסים.'
אני זוכר שעמדתי על הבמה ואמרתי: 'אני צעיר שעומד להתגייס, וזה מפריע לי שהחרדים לא מתגייסים', או משהו די דומה לזה. אני זוכר שהמנחה של ההפגנה ניסה להוציא ממני משהו יותר זועם ומתלהם, אבל אני רק אמרתי כל מיני דברים כמו: 'זה באמת לא בסדר.'
התגייסנו בפברואר 1989. שירתנו בשטחים, וגם בתוך עזה. חווינו את רבין שאישר לנו 'לשבור ידיים ורגליים' בתור שר הביטחון שלנו, חווינו את מלחמת המפרץ, ופלוס מינוס השתחררנו כולנו (כלומר בני הגרעין) בתחילת שנת 1992, הבנות השתחררו (כמובן) שנה קודם. מועד השחרור הרשמי שלנו היה אפריל 1992, אבל אני הסכמתי כבר בתחילת השל"ת להישאר עד סוף יוני כדי לעבוד במרכז החינוכי של חנתון לתקופה משמעותית.
אני חושב שכבר כמה חודשים לפני הבחירות החלטתי שאצביע עבור מרץ. היו אלה הימים שבהם הייתה תעמולת בחירות בטלויזיה, וכאשר ישבנו כמה בני ובנות גרעין (מן השנה שמתחתינו) וכמה חברי קיבוץ, לראות את תעמולת הבחירות בחדר התרבות, שסמוך לחדר האוכל, היה צורך לדעת איזו קבוצה אתה מעודד, גם אם תוצאות המשחק ייקבעו רק בעוד מספר חודשים. אני זוכר מודעת בחירות מאותם ימים מטעם מפלגת העבודה (כמעט כתבתי מערך) שהייתה תלויה בחדר האוכל, המודעה השמיצה את מרץ בנוסח: 'נולד עגל עם שלושה ראשים'. המודעה בהחלט גרמה לי לחשוב שאני צעיר, חדשני, מגניב והו כה ירוק - הצבע של מרץ מאז לידתה אז, ועד לימים אלה ממש.
ועכשיו הויקיפדיה: 'הבחירות לכנסת השלוש עשרה התקיימו ב-23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השלוש עשרה. הבחירות התקיימו לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי בז' בחשוון תשנ"ג - 3 בנובמבר 1992. מערכת הבחירות התקיימה לאחר חמש עשרה שנות שלטון רצופות של הליכוד (למעט שנתיים במסגרת קואליציית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית). יצחק רבין הצליח להביא לכינונה של ממשלת שמאל, אשר הביאה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו. לעומתו, יצחק שמיר כשל לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות.'
בעיני זה נתפס אז, ובעצם גם היום כמסגור מושלם: לפני הצבא מצבה של ישראל היה בכי רע, הלכנו, שירתנו את המדינה, והנה יצאנו מאפלה לאורה.
מייד אחרי כן התחלתי ללמוד, כמו רבים מן התנועה שלי בירושלים. ולמדתי בה כמעט כל ימי ממשלת רבין. בזמן הרצח עצמו כבר למדתי בתואר השני בחיפה. ימי ממשלת רבין בירושלםי היו ימים מאוד מסוכסכים ומפולגים, ותוך כדי אותם הימים, ועד עכשיו, אני ממשיך לחשוב על דרך רבין, ועתה אני רוצה לפרוש את מחשבותי לעת עתה.
מחשבות על הדרך המדינית של רבין
עד כמה שאני זוכר את הדברים, רבין לא הצהיר על דרכו המדינית במערכת הבחירות עצמה. זה היה הגיוני לפחות משתי סיבות:
מעט לפני הבחירות עוד התרחש תהליך מדריד, ועל פניו לא היה מובן באותו שלב אם התהליך הזה הוא משא ומתן מועיל, או שמא לאו.
תהליך אוסלו נודע לציבור רק מעט לפני החתימה על ההסכמים, כלומר קצת יותר משנה אחרי הבחירות, והתהליך, כפי שידוע לכל היה תוצאה של מאמצים מתמשכים של פרס ואנשיו, כך שקשה היה לרבין לצפות להיכן יוביל המשא ומתן המדיני עוד לפני הבחירות. אני זוכר שבמהלך השנה הזאת, הסיסמה 'יומרץ רבין' נראתה לנו מאוד מגניבה.
ולהיפך, בראשית הכהונה של רבין, הוא גרש כמה מאות של אנשי חמאס ללבנון. והנה הויקיפדיה בעניין זה: 'ב-17 בדצמבר 1992 גירשה ישראל ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. על אף שהגירוש צלח את מבחן בג"ץ - ממשלת רבין, אשר היא זו שביצעה את הגירוש, החליטה לבסוף לקצר את תקופת הגירוש ולאפשר למגורשים לחזור לבתיהם…
לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה יצחק רבין עם שר המשפטים דוד ליבאי ועם היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, אפשרות של גירוש המוני ללבנון. שניהם תמכו משפטית ברעיון[4], אך פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, נילי ארד, התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ… ב"כבודו", ספר ביוגרפיה של אהרן ברק, הפרשה מסוכמת במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי".[12]'
לשמחתי הרבה נשאר לנו קטע וידאו מן התוכנית 'פופוליטיקה' שמתאר ויכוח באותם הימים בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל מן הצד שמתנגד לגירוש, ובין דדי צוקר יבדל"א שמצדד בו, וטוען כי הגירוש עשוי יהיה לקדם משא ומתן מדיני. אם יש לכם כעשרים דקות פנויות, אני מאוד ממליץ לראות את הדיון במלואו:
פופוליטיקה - על גירוש החמאסניקים - YouTube
אולי אין זה מן הצדק, שהקדשתי מלים כה רבות לנושא גירוש אנשי החמאס, ואקדיש פחות מלים לתהליך אוסלו עצמו, ובכל זאת הנה הסיכום שלי בנקודות:
ממשלת רבין התחילה את תהליך אוסלו, שהוא התהליך המדיני המשמעותי ביותר מאז ועד היום, והביאה להסכם שלום שהיו לו הרבה תוצאות טובות, אך גם הרבה תוצאות רעות.
למרות שמאז ועד היום ממשלות ישראל הונהגו בעיקר על ידי אנשים שהתנגדו בנמרצות לתהליך אוסלו, התשתית המדינית שהונחה בזמן ההסכם לשלביו השונים, והייתה אמורה להיות תשתית זמנית, היא התשתית הקיימת עד ימינו.
הסכם השלום עם ירדן, וגם עוד השלכת כלכליות שאדון בהן מייד, ואולי בעצם כל התשתית הכלכלית המודרנית של ישראל נשענת על תהליך אוסלו ותוצאותיו.
דעתי האישית על דרכו המדינית של רבין - הייתי בן שש כאשר בגין נבחר לראשונה, ומאז ועד היום רבין הוא האיש היחיד שכמנהיג שמאל הצליח להוביל למשא ומתן מדיני מוצלח. הוא היה מסוגל לעשות זאת כי הצליח לנהל קואליציה, כי היה מוכן לשלם מחירים מבחינת איך הוא נראה, וכי, כנראה לראשונה בחייו, הצליח לשתף פעולה עם שמעון פרס, ואף לתת לו להוביל ולתמוך בדרכו (של פרס).
עם זאת, רבין שגה לדעתי כאשר זלזל במתנגדים לדרכו המדינית, ולא התייחס לחששות המוצדקים שלהם, ואף לא אפשר להם להרגיש כאילו יש לדעתם תוקף במהלך האירועים, שחלקם הגדול היה טרגי.
כיוון שכיום כולנו יותר בעלי ניסיון, קשה שלא להעריך את העמידה האיתנה של דדי צוקר באולפן הטלויזיה, הוא לקח אחריות, הוא כיוון למטרה מסוימת 'לצאת משכם', ואף הצליח להשיג אותה בסופו של דבר.
אין ספק שרוב הקשיים ביישום הסכם אוסלו מאז ועד היום היו באשמת ההתנגדות של החמאס, ולטעמי אנחנו חייבים לשאול את עצמנו אם קצת פחות שמירה על זכויות האדם שלהם (נניח גירוש של שנתיים, ולא של מספר חודשים), לא היתה מובילה ליישום מוצלח יותר של ההסכם.
מחשבות על הדרך הכלכלית של רבין
ראשית נצטט את הויקיפדיה: 'הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים[דרוש מקור] למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.'
דעתי האישית על דרכו הכלכלית של רבין - בדומה לקרדיט שנתתי לרבין על כך שאפשר לשמעון פרס לפעול בזירה המדינית, יש לתת לו קרדיט על כך שאפשר לאברהם בייגה שוחט בזירה כלכלית. המדיניות הכלכלית המרחיבה של שוחט, אפשרה לקלוט את העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר באותם הימים, ולאפשר שדרוג בתשתיות של ישראל. כפי שניתן לראות מן הגרף המצורף, קצב הגידול של התלג בשנות ממשלת רבין היה גבוה מן הגידול שהי לפניה ואחריה, אך בניגוד למצוין בויקיפדיה, לא היה מיתון אחרי ממשלת רבין. קצב הגידול בתלג ב1996 היה 5.9 אחוז וב1997 וב1998 היה מעט מעל 3 אחוז.
לטעמי ממשלת רבין (השנייה) הייתה גם הפעם האחרונה שבה השמאל ניהל מדיניות כלכלית של שמאל, כלומר מדיניות של הרחבה, שיפור ושדרוג השירותים החברתיים, תוך אחריות תקציבית, ואין ספק שהתוצאות של מדיניות זו היו חיוביות.
מחשבות על הדרך החברתית של רבין
מן הויקיפדיה: 'שר הבריאות חיים רמון קידם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שתנתק בין החברות בקופת החולים הכללית לבין חברות בהסתדרות. ההתנגדות לפגיעה בהסתדרות הובילה לעיכוב בחקיקת החוק. בסוף 1993, הפסיד עמיר פרץ לחיים הברפלד בבחירות המקדימות בתוך מפלגת העבודה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הדבר הוביל לניסיונות לתקן את חוק ביטוח הבריאות, מה שהוביל להתפטרותו של רמון מתפקידו והחלטתו להתמודד מול הברפלד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות" יחד עם ש"ס ומרצ. רמון התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר.'
דעתי האישית על הדרך החברתית של רבין - גם כאן לדעתי יש שילוב נכון של אכפתיות עבור הציבור, של מחשבה כלכלית מודרנית כולל הפרטה, ושל תבונה פוליטית לאפשר לחיים רמון לפעול בעצמאות ותוך שיתוף פעולה עם ש"ס, שגם באותם הימים הייתה בראשות אריה דרעי
מחשבות על הדרך המשפטית של רבין
ושוב אצטט מן הויקיפדיה: 'המהפכה החוקתית בישראל היא כינוי לתהליך של הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, בעקבות חקיקתם, בשנת 1992, של שני חוקי יסוד - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
חוקי יסוד נועדו לשמש נדבכים בדרך לבניית חוקה לישראל. מרבית הרכב בית המשפט העליון בראשות הנשיא היוצא מאיר שמגר, התייחסו אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם.
ביסוס המהפכה החוקתית מיוחס לאסכולה, שהוביל שופט בית המשפט העליון, אהרן ברק, שבשנת 1995 החליף את שמגר בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, הדוגלת בפרשנות חוקתית על פי עקרונות מגילת העצמאות. אסכולה זאת, לגווניה, נתמכה על ידי רוב השופטים בהרכב, משפטנים ונבחרי ציבור רבים.'
דעתי האישית על הדרך המשפטית של רבין - למרות שאני בטוח שרבין הסתייג במידה מסויימת מאהרון ברק האיש (שחשף את פרשת חשבון הדולרים הידועה), וגם מחלק מ'קו זכויות האדם' שהוביל, למשל בפרשת הגירוש של אנשי החמאס, הוא אפשר את המהפכה החוקתית, וטוב שעשה כך. המהפכה החוקתית היא הבסיס להרבה מזכויות האדם במדינה, ולהרבה פסקי דין מכוננים, טובים וחשובים. מה שאפשר את ההיתכנות הפוליטית של כל המהלך הזה היה העבודה הפוליטית השוטפת של רבין.
מחשבות על הדרך הפוליטית של רבין
כאשר רבין הגיע למצב שבו הוא יכול לכונן ממשלה באמצעות מפלגות שמאל בלבד (למפלגת העבודה, למרץ ולחד"ש ולמד"ע היו ביחד 61 מנדטים), הוא כבר היה 'בוגר' של שתי ממשלות אחדות לאומית. כך שלדעתי ניתן לומר בבטחה כי רבין לא פסל אף אחת מסיעות הבית בזמן שהיה ראש ממשלה, או בחמש השנים שקדמו לכך.
בפרט, למרות שהיה לרבין 'גוש חוסם' של מפלגות שמאל, הוא עשה כל מאמץ (והיה צורך במאמצים ניכרים, בעיקר בגלל מעשים והתבטאויות של שולמית אלוני) לשמור על מפלגת ש"ס בקואליציה או בתמיכה מחוץ לקואליציה, שהתבטאה כאמור גם בשיתוף פעולה בהסתדרות.
רבין האיש מול רבין הסמל
הרבה פעמים כאשר יוצא לי להשתתף בטקסי זיכרון לרבין, או בפעילויות אחרות בימי זיכרון לרבין, ויוצא לי די הרבה להשתתף, כי אני מורה בתריסר השנים האחרונות, אני מרגיש מבוכה. רבין האיש היה אדם עם צדדים חיוביים רבים, אך גם עם הרבה צדדים אפלים.
אחינו מן הימין לעולם לא ישכחו את פעולתו של רבין בזמן ההטבעה של אוניית הנשק 'אלטלנה', ובצדק לא ישכחו.
לעתים היה ברבין צד יהיר ומטיף כמו לכנות ישראלים העוזבים את הארץ 'נפולת של נמושות'.
לעתים היה ברבין צד קנטרני, מתחשבן וקטנוני - ובעניין זה זכור הספר 'פנקס שרות'.
כל אלה נעלמים איכשהו בימי הזיכרון לרבין, או לרצח רבין, או למורשת רבין, לעתים אני לא בטוח. פעם אמרתי לתלמידי על סרט כלשהו, שהוא מציג את 'רבין בגרסת כיפה אדומה'. אני חושב שתלמידי, שרובם נמנו עם הימין הפוליטי לגווניו, העריכו את היושר שלי.
לפני כשלוש וחצי שנים יצאתי עם בית הספר שלימדתי בו אז, תיכון גימנסיה בבאר שבע, לשבוע גדנ"ע. במהלך שבוע הגדנ"ע התלמידים מבית הספר שלנו, ומבתי ספר אחרים השתתפו בטקס זיכרון ליצחר רבין. אני זוכר שבלילה שלפני כן דנו בכך, ונשות הצוות של בית ספר בראשון לציון אמרו לנו: 'היה צורך באישור מיוחד כדי שנוכל לצאת לשבוע הגדנ"ע, אם לא היו אומרים לנו שיהיה טקס כאן בגדנ"ע, ייתכן שלא היו מאשרים לנו לצאת - לא ייתכן שהתלמידים יפסידו "טקס רבין"'.
רק כמה ימים אחרי כן, אני חושב ששאלתי את עצמי מה רבין האדם היה אומר על החשיבות של 'קטס רבין' לעומת החשיבות של שבוע גדנ"ע.
אז למה אני (עדיין) לא הולך להפגנות
יש לי אח חרדי - אם מגיע לחיים רמון ולרבין קרדיט על חוק בריאות ממלכתי, אז מגיע גם קרדיט לאריה דרעי. ולעניות דעתי מגיע גם קרדיט ליעקב ליצמן שבמשך שנים רבות שקד וטיפח את מערכת הבריאות הציבורית בישראל, ומעטים כל-כך מכירים לו תודה על כך. אני משוכנע שהמהפכה שמתרגשת ובאה עלינו היא לא מעט בגלל החלטות בג"ץ הנוגעות אישית לאריה דרעי, ולציבור החרדי ולגיוסו באופן כללי.
כמו שחשבתי כשהייתי איש צעיר יותר 'זה באמת לא בסדר' שחרדים לא מתגייסים, אבל הדיאלוג בין בג"ץ לממשלות ישראל השונות בשלושים ומשהו השנים האחרונות לא פתר את הבעייה, והשאיר המוני חרדים מתוסכלים. אני לא מת על חקיקה פרסונלית, אני לא מת על חוסר שוויון ואפליה, אבל אני כן חושב שמותר למפלגות החרדיות לקדם מטרות שחשובות להן, ולטעמי היישום שלהן לא ראוי לכינוי 'דיקטטורה'.
יש לי אח מתנחל - אם ניקח את שר האוצר של ישראל, בצלאל סמוטריץ' בתור דוגמה, אז אני לא חושב שאני חולק את הדעות שלו על העתיד של חווארה, וכנראה גם לא על זכויות להט"ב. אבל בכל זאת בעניינים מסוימים אנשים אחים אנחנו. חיים באותה מדינה, אותו דגל ואותו המנון. כאשר, מעט לפני הבחירות, שמעתי את הראיון שלו בהסכת המצוין 'חיות כיס', לא יכולתי שלא להתרשם. לטעמי האיש מבין כלכלה לעומק! ובכל אופן הוא, כשר האוצר של ישראל, נאלץ להתמודד עם משבר כלכלי גם לאומי וגם גלובלי, ואני חושב שמחובתי כאזרח לעזור ולא להפריע. יש לי לא מעט כסף מושקע בשוק ההון הישראלי, ולפחות בעניין הזה, אני ישן בשקט בלילה.
אגב, לדעתי לא מן הנמנע שביום מן הימים, בעתיד הלא מאוד רחוק, יפציע הסכם מדיני כלשהו אל חיינו. אם אכן כך יקרה, ארצה מאוד שההסכם יצליח. כיצד אוכל לעמוד מול אחי בצלאל, ולבקש ממנו ויתורים כואבים, אם אני שובר את המדינה עכשיו?
באין חזון ייפרע עם - אני חושב שהסיבה העיקרית שטרחתי לכתוב כל-כך הרבה על רבין היא כדי להדגים עד כמה עמוק היה החזון שלו, עד כמה מקיף, וזה לטעמי בניגוד שלחוסר החזון של השמאל והמרכז בישראל.
ביבי טען לפני הבחירות שהוא ינסה לקדם הסכם שלום עם סעודיה. ייתכן שהוא יצליח וייתכן שלא, אבל זה לפחות חזון, זו לפחות דרך! לצערי אינני מכיר אף חזון דומה (או טוב יותר) שמוצע על ידי אפילו אחת מסיעות השמאל מרכז של הכנסת (או שאינן כרגע בכנסת).
גם בנוגע למהפכה המשפטית, הגישה של השמאל מרכז היא תגובתית. אם אכן אנו חפצים בחוקה לישראל (אני חפץ, הייתי בהפגנה ב-1988!) יש צורך לטעמי לנסח הצעה מסודרת, ולהביא אותה לבחירות הבאות. אני סבור שלא יהיה קשה מדי להביא הצעה שהיא טובה מן המהפכה המשפטית המוצעת כרגע.
החיפזון הוא מן השטן - אני חושב שחלק גדול מן ההצעות של המהפכה החוקתית הן רעות, או אפילו רעות מאוד, אבל אני לא חושב שאפילו אחת מהן תהפוך את ישראל לדיקטטורה בן יום. כמחנה פוליטי, אני חושב שאנחנו צריכים להראות את הכשלים של ההצעות של הצד השני, ולהציע הצעות טובות יותר, ולהעמיד את הצעותינו הטובות יותר למבחן הציבור, אבל לא לשבור את הספינה שכולנו שטים בה. לא לפגוע בסדר הציבורי של ישראל, לא לפגוע בכלכלה של ישראל, ולא לפגוע בצבא ההגנה לישראל.
מה ליבוביץ' היה אומר? - אני חייב לשאול את עצמי מה פרופ' ישעיהו ליבוביץ', לו היה קם מקברו, ורואה את אהוד 'אין פרטנר' ברק, ואת דן 'מכה קלה בכנף' חלוץ מדברים בשבח הדמוקרטיה, ובגנות הפגיעה בזכויות אדם היה אומר?
מה רבין עצמו היה אומר? - קשה לי להאמין שרבין היה מתלהב מן המחאה כפי שהיא היום, קשה לי להאמין שהיה מוכן לפגיעה במדינה ובמוסדותיה אחרי שעמל כל-כך הרבה, ושילם מחירים כל-כך רבים כדאי לקיים ולקומם אותה.
ולסיכום
אינני יודע מה רבין היה אומר, אבל אני יודע מה רבין אמר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר". השירות בצה"ל לקראת שנות האלפיים תובע מן המשרתים בו, מכם, מאותה חבורה שאתם שייכים אליה, שורה ארוכה-ארוכה של תכונות וכישורים אשר מייחדת אתכם מקבוצות רבות אחרות באוכלוסיה. היא הופכת אתכם לקבוצת איכות שמדינה שלמה ודואגת יכולה להשעין את ראשה על כתפיה, ולדעת שבטחונה נמצא בידיים הטובות ביותר." (נאום טקס סיום מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, 1992)
התחלנו את השל"ת הראשון, השלב הראשון בתולדותיו של גרעין נח"ל באותם הימים, ב-29 באוגוסט 1988, כמה ימים לפני שמלאו לי 18. הבחירות לכנסת השתים עשרה היו ב-1 בנובמבר 1988. אני זוכר שלמרות שעשינו את השל"ת הראשון בכפר החורש, בליל הבחירות נסענו לקיבוץ היעד שלנו, קיבוץ חנתון.
ש"ס זכתה בבחירות הללו בשישה מנדטים, אגודת ישראל בחמישה מנדטים, וכן המפד"ל. בתור גרעין מסורתי קונסרבטיבי (בהחלט לא רפורמי!), שרוב חבריו נטו לשמאל, אני הצבעתי באותן בחירות עבר שינוי של אמנון רובינשטיין, זה נראה לנו אז כאסון. אני זוכר בכי, אני זוכר הלם, אני זוכר שירה של 'הוי ארצי מולדתי, את הולכת פייפן' עד השעות המוקדמות של הבוקר. היה כיף להיות צעיר באותם הימים.
לא זוכר בדיוק כמה זמן אחרי כן, אבל בהחלט לפני שהתגייסנו, נסענו כמעט כולנו להפגנת 'חוקה לישראל'. גם אלה מאיתנו שלא נטו אל השמאל רצו לשמוע את שלום חנוך שהופיע בתום ההפגנה. אני זוכר שנקראתי לעלות לבמה בתור 'צעיר שעוד מעט מתגייס, ומפריע לו שהחרדים לא מתגייסים.'
אני זוכר שעמדתי על הבמה ואמרתי: 'אני צעיר שעומד להתגייס, וזה מפריע לי שהחרדים לא מתגייסים', או משהו די דומה לזה. אני זוכר שהמנחה של ההפגנה ניסה להוציא ממני משהו יותר זועם ומתלהם, אבל אני רק אמרתי כל מיני דברים כמו: 'זה באמת לא בסדר.'
התגייסנו בפברואר 1989. שירתנו בשטחים, וגם בתוך עזה. חווינו את רבין שאישר לנו 'לשבור ידיים ורגליים' בתור שר הביטחון שלנו, חווינו את מלחמת המפרץ, ופלוס מינוס השתחררנו כולנו (כלומר בני הגרעין) בתחילת שנת 1992, הבנות השתחררו (כמובן) שנה קודם. מועד השחרור הרשמי שלנו היה אפריל 1992, אבל אני הסכמתי כבר בתחילת השל"ת להישאר עד סוף יוני כדי לעבוד במרכז החינוכי של חנתון לתקופה משמעותית.
אני חושב שכבר כמה חודשים לפני הבחירות החלטתי שאצביע עבור מרץ. היו אלה הימים שבהם הייתה תעמולת בחירות בטלויזיה, וכאשר ישבנו כמה בני ובנות גרעין (מן השנה שמתחתינו) וכמה חברי קיבוץ, לראות את תעמולת הבחירות בחדר התרבות, שסמוך לחדר האוכל, היה צורך לדעת איזו קבוצה אתה מעודד, גם אם תוצאות המשחק ייקבעו רק בעוד מספר חודשים. אני זוכר מודעת בחירות מאותם ימים מטעם מפלגת העבודה (כמעט כתבתי מערך) שהייתה תלויה בחדר האוכל, המודעה השמיצה את מרץ בנוסח: 'נולד עגל עם שלושה ראשים'. המודעה בהחלט גרמה לי לחשוב שאני צעיר, חדשני, מגניב והו כה ירוק - הצבע של מרץ מאז לידתה אז, ועד לימים אלה ממש.
ועכשיו הויקיפדיה: 'הבחירות לכנסת השלוש עשרה התקיימו ב-23 ביוני 1992, כ"ב בסיוון ה'תשנ"ב, ותוצאות הבחירות קבעו את הרכב הסיעות בכנסת השלוש עשרה. הבחירות התקיימו לאחר שהוקדמו ממועדן המקורי בז' בחשוון תשנ"ג - 3 בנובמבר 1992. מערכת הבחירות התקיימה לאחר חמש עשרה שנות שלטון רצופות של הליכוד (למעט שנתיים במסגרת קואליציית ימין-דתיים או במסגרת ממשלת אחדות לאומית). יצחק רבין הצליח להביא לכינונה של ממשלת שמאל, אשר הביאה לחתימה על הסכם השלום בין ישראל לירדן והסכמי אוסלו. לעומתו, יצחק שמיר כשל לאחר שהוביל את הליכוד בשתי מערכות בחירות מוצלחות.'
בעיני זה נתפס אז, ובעצם גם היום כמסגור מושלם: לפני הצבא מצבה של ישראל היה בכי רע, הלכנו, שירתנו את המדינה, והנה יצאנו מאפלה לאורה.
מייד אחרי כן התחלתי ללמוד, כמו רבים מן התנועה שלי בירושלים. ולמדתי בה כמעט כל ימי ממשלת רבין. בזמן הרצח עצמו כבר למדתי בתואר השני בחיפה. ימי ממשלת רבין בירושלםי היו ימים מאוד מסוכסכים ומפולגים, ותוך כדי אותם הימים, ועד עכשיו, אני ממשיך לחשוב על דרך רבין, ועתה אני רוצה לפרוש את מחשבותי לעת עתה.
מחשבות על הדרך המדינית של רבין
עד כמה שאני זוכר את הדברים, רבין לא הצהיר על דרכו המדינית במערכת הבחירות עצמה. זה היה הגיוני לפחות משתי סיבות:
מעט לפני הבחירות עוד התרחש תהליך מדריד, ועל פניו לא היה מובן באותו שלב אם התהליך הזה הוא משא ומתן מועיל, או שמא לאו.
תהליך אוסלו נודע לציבור רק מעט לפני החתימה על ההסכמים, כלומר קצת יותר משנה אחרי הבחירות, והתהליך, כפי שידוע לכל היה תוצאה של מאמצים מתמשכים של פרס ואנשיו, כך שקשה היה לרבין לצפות להיכן יוביל המשא ומתן המדיני עוד לפני הבחירות. אני זוכר שבמהלך השנה הזאת, הסיסמה 'יומרץ רבין' נראתה לנו מאוד מגניבה.
ולהיפך, בראשית הכהונה של רבין, הוא גרש כמה מאות של אנשי חמאס ללבנון. והנה הויקיפדיה בעניין זה: 'ב-17 בדצמבר 1992 גירשה ישראל ללבנון 415 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי לתקופה של בין שנה וחצי לשנתיים. על אף שהגירוש צלח את מבחן בג"ץ - ממשלת רבין, אשר היא זו שביצעה את הגירוש, החליטה לבסוף לקצר את תקופת הגירוש ולאפשר למגורשים לחזור לבתיהם…
לאחר שנמצאה גופת טולדנו והובהר שהוא נרצח מיד עם חטיפתו, עצרה ישראל במבצע רחב היקף כ-1,200 פעילי חמאס וג'יהאד אסלאמי, ובמקביל בדק ראש הממשלה יצחק רבין עם שר המשפטים דוד ליבאי ועם היועץ המשפטי לממשלה, יוסף חריש, אפשרות של גירוש המוני ללבנון. שניהם תמכו משפטית ברעיון[4], אך פרקליטת המדינה דורית ביניש ומנהלת מחלקת הבג"צים בפרקליטות, נילי ארד, התנגדו לו בתוקף וניסו לשכנע את המעורבים לחזור בהם, כיוון שלטענתן הגירוש לא היה חוקי ולא יכול היה לעמוד במבחן בג"ץ… ב"כבודו", ספר ביוגרפיה של אהרן ברק, הפרשה מסוכמת במילים "הממשלה ביצעה גירוש המוני תחת מעטה כבד של חשאיות בניסיון בוטה לעקוף את בג"ץ, ואפילו לא ננזפה על כך. זה היה אחד המבחנים הגדולים של בית המשפט העליון במדינת ישראל – מערכת המשפט מול מערכת הביטחון – ולמרבה הצער לא עמד בית המשפט במשימה הזאת בכבוד הראוי".[12]'
לשמחתי הרבה נשאר לנו קטע וידאו מן התוכנית 'פופוליטיקה' שמתאר ויכוח באותם הימים בין פרופ' ישעיהו ליבוביץ' ז"ל מן הצד שמתנגד לגירוש, ובין דדי צוקר יבדל"א שמצדד בו, וטוען כי הגירוש עשוי יהיה לקדם משא ומתן מדיני. אם יש לכם כעשרים דקות פנויות, אני מאוד ממליץ לראות את הדיון במלואו:
פופוליטיקה - על גירוש החמאסניקים - YouTube
אולי אין זה מן הצדק, שהקדשתי מלים כה רבות לנושא גירוש אנשי החמאס, ואקדיש פחות מלים לתהליך אוסלו עצמו, ובכל זאת הנה הסיכום שלי בנקודות:
ממשלת רבין התחילה את תהליך אוסלו, שהוא התהליך המדיני המשמעותי ביותר מאז ועד היום, והביאה להסכם שלום שהיו לו הרבה תוצאות טובות, אך גם הרבה תוצאות רעות.
למרות שמאז ועד היום ממשלות ישראל הונהגו בעיקר על ידי אנשים שהתנגדו בנמרצות לתהליך אוסלו, התשתית המדינית שהונחה בזמן ההסכם לשלביו השונים, והייתה אמורה להיות תשתית זמנית, היא התשתית הקיימת עד ימינו.
הסכם השלום עם ירדן, וגם עוד השלכת כלכליות שאדון בהן מייד, ואולי בעצם כל התשתית הכלכלית המודרנית של ישראל נשענת על תהליך אוסלו ותוצאותיו.
דעתי האישית על דרכו המדינית של רבין - הייתי בן שש כאשר בגין נבחר לראשונה, ומאז ועד היום רבין הוא האיש היחיד שכמנהיג שמאל הצליח להוביל למשא ומתן מדיני מוצלח. הוא היה מסוגל לעשות זאת כי הצליח לנהל קואליציה, כי היה מוכן לשלם מחירים מבחינת איך הוא נראה, וכי, כנראה לראשונה בחייו, הצליח לשתף פעולה עם שמעון פרס, ואף לתת לו להוביל ולתמוך בדרכו (של פרס).
עם זאת, רבין שגה לדעתי כאשר זלזל במתנגדים לדרכו המדינית, ולא התייחס לחששות המוצדקים שלהם, ואף לא אפשר להם להרגיש כאילו יש לדעתם תוקף במהלך האירועים, שחלקם הגדול היה טרגי.
כיוון שכיום כולנו יותר בעלי ניסיון, קשה שלא להעריך את העמידה האיתנה של דדי צוקר באולפן הטלויזיה, הוא לקח אחריות, הוא כיוון למטרה מסוימת 'לצאת משכם', ואף הצליח להשיג אותה בסופו של דבר.
אין ספק שרוב הקשיים ביישום הסכם אוסלו מאז ועד היום היו באשמת ההתנגדות של החמאס, ולטעמי אנחנו חייבים לשאול את עצמנו אם קצת פחות שמירה על זכויות האדם שלהם (נניח גירוש של שנתיים, ולא של מספר חודשים), לא היתה מובילה ליישום מוצלח יותר של ההסכם.
מחשבות על הדרך הכלכלית של רבין
ראשית נצטט את הויקיפדיה: 'הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, בעיקר למורים, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים[דרוש מקור] למיתון שהחל ב-1996. תקציב החינוך גדל בארבע שנים משמונה מיליארד שקלים ל-14 מיליארד, גידול ריאלי של 70%. צמיחה מהירה איפשרה את חקיקתו של חוק ביטוח בריאות ממלכתי, אקדמיזציה של המכללות, בניית מערכת השכלה גבוהה בפריפריה, סלילת כבישים ומחלפים. הצמיחה גם איפשרה את קבלת ההחלטות לסלול את כביש 6 ולהקים את נתב"ג 2000. עוד היא איפשרה להכפיל את תקציב המדען הראשי, להשוות קצבאות ילדים ותקציבי פיתוח במגזר הערבי, לחוקק את חוק קליטת חיילים משוחררים ולחולל מהפכה בתקצוב הרשויות המקומיות. האבטלה ירדה מ-11.5% ל-6.5%.'
דעתי האישית על דרכו הכלכלית של רבין - בדומה לקרדיט שנתתי לרבין על כך שאפשר לשמעון פרס לפעול בזירה המדינית, יש לתת לו קרדיט על כך שאפשר לאברהם בייגה שוחט בזירה כלכלית. המדיניות הכלכלית המרחיבה של שוחט, אפשרה לקלוט את העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר באותם הימים, ולאפשר שדרוג בתשתיות של ישראל. כפי שניתן לראות מן הגרף המצורף, קצב הגידול של התלג בשנות ממשלת רבין היה גבוה מן הגידול שהי לפניה ואחריה, אך בניגוד למצוין בויקיפדיה, לא היה מיתון אחרי ממשלת רבין. קצב הגידול בתלג ב1996 היה 5.9 אחוז וב1997 וב1998 היה מעט מעל 3 אחוז.
לטעמי ממשלת רבין (השנייה) הייתה גם הפעם האחרונה שבה השמאל ניהל מדיניות כלכלית של שמאל, כלומר מדיניות של הרחבה, שיפור ושדרוג השירותים החברתיים, תוך אחריות תקציבית, ואין ספק שהתוצאות של מדיניות זו היו חיוביות.
מחשבות על הדרך החברתית של רבין
מן הויקיפדיה: 'שר הבריאות חיים רמון קידם את הצעת חוק ביטוח בריאות ממלכתי, שתנתק בין החברות בקופת החולים הכללית לבין חברות בהסתדרות. ההתנגדות לפגיעה בהסתדרות הובילה לעיכוב בחקיקת החוק. בסוף 1993, הפסיד עמיר פרץ לחיים הברפלד בבחירות המקדימות בתוך מפלגת העבודה לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. הדבר הוביל לניסיונות לתקן את חוק ביטוח הבריאות, מה שהוביל להתפטרותו של רמון מתפקידו והחלטתו להתמודד מול הברפלד לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות. רמון הקים את סיעת "חיים חדשים בהסתדרות" יחד עם ש"ס ומרצ. רמון התמודד בבחירות מול רשימת מפלגת העבודה וניצח בהתמודדות על הנהגת ההסתדרות. הישארות רמון כחבר כנסת במסגרת סיעת העבודה אפשרה לו להוביל את חקיקת חוק ביטוח בריאות ממלכתי ב-1995, בגיבוי ראש הממשלה ושר האוצר.'
דעתי האישית על הדרך החברתית של רבין - גם כאן לדעתי יש שילוב נכון של אכפתיות עבור הציבור, של מחשבה כלכלית מודרנית כולל הפרטה, ושל תבונה פוליטית לאפשר לחיים רמון לפעול בעצמאות ותוך שיתוף פעולה עם ש"ס, שגם באותם הימים הייתה בראשות אריה דרעי
מחשבות על הדרך המשפטית של רבין
ושוב אצטט מן הויקיפדיה: 'המהפכה החוקתית בישראל היא כינוי לתהליך של הרחבת הביקורת השיפוטית על חוקי הכנסת, בעקבות חקיקתם, בשנת 1992, של שני חוקי יסוד - חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, וחוק יסוד: חופש העיסוק.
חוקי יסוד נועדו לשמש נדבכים בדרך לבניית חוקה לישראל. מרבית הרכב בית המשפט העליון בראשות הנשיא היוצא מאיר שמגר, התייחסו אל חוקים אלה כאל בעלי מעמד על-חוקי הדומה לחוקה, שעל-פיו ניתנה לבתי המשפט הסמכות להכריז על בטלותו של חוק העומד בסתירה אליהם.
ביסוס המהפכה החוקתית מיוחס לאסכולה, שהוביל שופט בית המשפט העליון, אהרן ברק, שבשנת 1995 החליף את שמגר בתפקיד נשיא בית המשפט העליון, הדוגלת בפרשנות חוקתית על פי עקרונות מגילת העצמאות. אסכולה זאת, לגווניה, נתמכה על ידי רוב השופטים בהרכב, משפטנים ונבחרי ציבור רבים.'
דעתי האישית על הדרך המשפטית של רבין - למרות שאני בטוח שרבין הסתייג במידה מסויימת מאהרון ברק האיש (שחשף את פרשת חשבון הדולרים הידועה), וגם מחלק מ'קו זכויות האדם' שהוביל, למשל בפרשת הגירוש של אנשי החמאס, הוא אפשר את המהפכה החוקתית, וטוב שעשה כך. המהפכה החוקתית היא הבסיס להרבה מזכויות האדם במדינה, ולהרבה פסקי דין מכוננים, טובים וחשובים. מה שאפשר את ההיתכנות הפוליטית של כל המהלך הזה היה העבודה הפוליטית השוטפת של רבין.
מחשבות על הדרך הפוליטית של רבין
כאשר רבין הגיע למצב שבו הוא יכול לכונן ממשלה באמצעות מפלגות שמאל בלבד (למפלגת העבודה, למרץ ולחד"ש ולמד"ע היו ביחד 61 מנדטים), הוא כבר היה 'בוגר' של שתי ממשלות אחדות לאומית. כך שלדעתי ניתן לומר בבטחה כי רבין לא פסל אף אחת מסיעות הבית בזמן שהיה ראש ממשלה, או בחמש השנים שקדמו לכך.
בפרט, למרות שהיה לרבין 'גוש חוסם' של מפלגות שמאל, הוא עשה כל מאמץ (והיה צורך במאמצים ניכרים, בעיקר בגלל מעשים והתבטאויות של שולמית אלוני) לשמור על מפלגת ש"ס בקואליציה או בתמיכה מחוץ לקואליציה, שהתבטאה כאמור גם בשיתוף פעולה בהסתדרות.
רבין האיש מול רבין הסמל
הרבה פעמים כאשר יוצא לי להשתתף בטקסי זיכרון לרבין, או בפעילויות אחרות בימי זיכרון לרבין, ויוצא לי די הרבה להשתתף, כי אני מורה בתריסר השנים האחרונות, אני מרגיש מבוכה. רבין האיש היה אדם עם צדדים חיוביים רבים, אך גם עם הרבה צדדים אפלים.
אחינו מן הימין לעולם לא ישכחו את פעולתו של רבין בזמן ההטבעה של אוניית הנשק 'אלטלנה', ובצדק לא ישכחו.
לעתים היה ברבין צד יהיר ומטיף כמו לכנות ישראלים העוזבים את הארץ 'נפולת של נמושות'.
לעתים היה ברבין צד קנטרני, מתחשבן וקטנוני - ובעניין זה זכור הספר 'פנקס שרות'.
כל אלה נעלמים איכשהו בימי הזיכרון לרבין, או לרצח רבין, או למורשת רבין, לעתים אני לא בטוח. פעם אמרתי לתלמידי על סרט כלשהו, שהוא מציג את 'רבין בגרסת כיפה אדומה'. אני חושב שתלמידי, שרובם נמנו עם הימין הפוליטי לגווניו, העריכו את היושר שלי.
לפני כשלוש וחצי שנים יצאתי עם בית הספר שלימדתי בו אז, תיכון גימנסיה בבאר שבע, לשבוע גדנ"ע. במהלך שבוע הגדנ"ע התלמידים מבית הספר שלנו, ומבתי ספר אחרים השתתפו בטקס זיכרון ליצחר רבין. אני זוכר שבלילה שלפני כן דנו בכך, ונשות הצוות של בית ספר בראשון לציון אמרו לנו: 'היה צורך באישור מיוחד כדי שנוכל לצאת לשבוע הגדנ"ע, אם לא היו אומרים לנו שיהיה טקס כאן בגדנ"ע, ייתכן שלא היו מאשרים לנו לצאת - לא ייתכן שהתלמידים יפסידו "טקס רבין"'.
רק כמה ימים אחרי כן, אני חושב ששאלתי את עצמי מה רבין האדם היה אומר על החשיבות של 'קטס רבין' לעומת החשיבות של שבוע גדנ"ע.
אז למה אני (עדיין) לא הולך להפגנות
יש לי אח חרדי - אם מגיע לחיים רמון ולרבין קרדיט על חוק בריאות ממלכתי, אז מגיע גם קרדיט לאריה דרעי. ולעניות דעתי מגיע גם קרדיט ליעקב ליצמן שבמשך שנים רבות שקד וטיפח את מערכת הבריאות הציבורית בישראל, ומעטים כל-כך מכירים לו תודה על כך. אני משוכנע שהמהפכה שמתרגשת ובאה עלינו היא לא מעט בגלל החלטות בג"ץ הנוגעות אישית לאריה דרעי, ולציבור החרדי ולגיוסו באופן כללי.
כמו שחשבתי כשהייתי איש צעיר יותר 'זה באמת לא בסדר' שחרדים לא מתגייסים, אבל הדיאלוג בין בג"ץ לממשלות ישראל השונות בשלושים ומשהו השנים האחרונות לא פתר את הבעייה, והשאיר המוני חרדים מתוסכלים. אני לא מת על חקיקה פרסונלית, אני לא מת על חוסר שוויון ואפליה, אבל אני כן חושב שמותר למפלגות החרדיות לקדם מטרות שחשובות להן, ולטעמי היישום שלהן לא ראוי לכינוי 'דיקטטורה'.
יש לי אח מתנחל - אם ניקח את שר האוצר של ישראל, בצלאל סמוטריץ' בתור דוגמה, אז אני לא חושב שאני חולק את הדעות שלו על העתיד של חווארה, וכנראה גם לא על זכויות להט"ב. אבל בכל זאת בעניינים מסוימים אנשים אחים אנחנו. חיים באותה מדינה, אותו דגל ואותו המנון. כאשר, מעט לפני הבחירות, שמעתי את הראיון שלו בהסכת המצוין 'חיות כיס', לא יכולתי שלא להתרשם. לטעמי האיש מבין כלכלה לעומק! ובכל אופן הוא, כשר האוצר של ישראל, נאלץ להתמודד עם משבר כלכלי גם לאומי וגם גלובלי, ואני חושב שמחובתי כאזרח לעזור ולא להפריע. יש לי לא מעט כסף מושקע בשוק ההון הישראלי, ולפחות בעניין הזה, אני ישן בשקט בלילה.
אגב, לדעתי לא מן הנמנע שביום מן הימים, בעתיד הלא מאוד רחוק, יפציע הסכם מדיני כלשהו אל חיינו. אם אכן כך יקרה, ארצה מאוד שההסכם יצליח. כיצד אוכל לעמוד מול אחי בצלאל, ולבקש ממנו ויתורים כואבים, אם אני שובר את המדינה עכשיו?
באין חזון ייפרע עם - אני חושב שהסיבה העיקרית שטרחתי לכתוב כל-כך הרבה על רבין היא כדי להדגים עד כמה עמוק היה החזון שלו, עד כמה מקיף, וזה לטעמי בניגוד שלחוסר החזון של השמאל והמרכז בישראל.
ביבי טען לפני הבחירות שהוא ינסה לקדם הסכם שלום עם סעודיה. ייתכן שהוא יצליח וייתכן שלא, אבל זה לפחות חזון, זו לפחות דרך! לצערי אינני מכיר אף חזון דומה (או טוב יותר) שמוצע על ידי אפילו אחת מסיעות השמאל מרכז של הכנסת (או שאינן כרגע בכנסת).
גם בנוגע למהפכה המשפטית, הגישה של השמאל מרכז היא תגובתית. אם אכן אנו חפצים בחוקה לישראל (אני חפץ, הייתי בהפגנה ב-1988!) יש צורך לטעמי לנסח הצעה מסודרת, ולהביא אותה לבחירות הבאות. אני סבור שלא יהיה קשה מדי להביא הצעה שהיא טובה מן המהפכה המשפטית המוצעת כרגע.
החיפזון הוא מן השטן - אני חושב שחלק גדול מן ההצעות של המהפכה החוקתית הן רעות, או אפילו רעות מאוד, אבל אני לא חושב שאפילו אחת מהן תהפוך את ישראל לדיקטטורה בן יום. כמחנה פוליטי, אני חושב שאנחנו צריכים להראות את הכשלים של ההצעות של הצד השני, ולהציע הצעות טובות יותר, ולהעמיד את הצעותינו הטובות יותר למבחן הציבור, אבל לא לשבור את הספינה שכולנו שטים בה. לא לפגוע בסדר הציבורי של ישראל, לא לפגוע בכלכלה של ישראל, ולא לפגוע בצבא ההגנה לישראל.
מה ליבוביץ' היה אומר? - אני חייב לשאול את עצמי מה פרופ' ישעיהו ליבוביץ', לו היה קם מקברו, ורואה את אהוד 'אין פרטנר' ברק, ואת דן 'מכה קלה בכנף' חלוץ מדברים בשבח הדמוקרטיה, ובגנות הפגיעה בזכויות אדם היה אומר?
מה רבין עצמו היה אומר? - קשה לי להאמין שרבין היה מתלהב מן המחאה כפי שהיא היום, קשה לי להאמין שהיה מוכן לפגיעה במדינה ובמוסדותיה אחרי שעמל כל-כך הרבה, ושילם מחירים כל-כך רבים כדאי לקיים ולקומם אותה.
ולסיכום
אינני יודע מה רבין היה אומר, אבל אני יודע מה רבין אמר: "לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה – זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חברה'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר". השירות בצה"ל לקראת שנות האלפיים תובע מן המשרתים בו, מכם, מאותה חבורה שאתם שייכים אליה, שורה ארוכה-ארוכה של תכונות וכישורים אשר מייחדת אתכם מקבוצות רבות אחרות באוכלוסיה. היא הופכת אתכם לקבוצת איכות שמדינה שלמה ודואגת יכולה להשעין את ראשה על כתפיה, ולדעת שבטחונה נמצא בידיים הטובות ביותר." (נאום טקס סיום מחזור של בית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, 1992)
מתוך אתר הספרייה הלאומית
.jpg)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה