אני מביא כאן במלואו את המאמר של ג'ונתן ג'ונס על הספר 'אלים קטנים', ואחרי כן אענה לו, בכמה פוסטים נפרדים:
קראתי את פראצ'ט עכשיו: זה יותר בידור מאמנות
בעבר דחיתי את הערך הספרותי של טרי פראצ'ט המנוח, דבר שעורר זעם בקרב המעריצים. עכשיו אני בקיא יותר, ויכול להעריך את משחקי המילים החכמים שלו. אבל אני עדיין מאמין שהפרוזה הטובה ביותר חיה בעולם האמיתי.
ג'ונתן ג'ונס
יום שישי 11 בספטמבר 2015 17:54 BST
כשזה מגיע לקריאת ספרות בדיונית, כולנו מעריצים. אנחנו קוראים וקוראים מחדש את הסופרים שאנחנו אוהבים, ואלה שאולי התאהבנו בהם לפני עשרות שנים. התהליך שמחבר בין קורא לסופר הוא מסתורי כמו הניצוץ שמפגיש בין שני אנשים – והתשוקות עזות באותה מידה.
אחד הרגעים הגאים ביותר שלי היה כשראיתי את מהדורת הכריכה הרכה הבריטית של הרומן "נמסיס" מאת פיליפ רות, ובה ציטוט שבח מבלוג האמנות שלי ב"גרדיאן" על הכריכה: "יצירת ריאליזם מדומיינת באופן מהפנט..." אני מכור לרות כבר עשרות שנים. לראות את המחווה שלי מודפסת על אחד מספריו הייתה פנטזיה של מעריץ שהתגשמה.
הרגע המביש ביותר שלי כמבקר התרחש גם הוא כתוצאה מאחת הגיחות המזדמנות שלי לעולם הספרים. שכחתי שאנשים אחרים אוהבים סופרים באותה מידה שאני אוהב את רות. אז לאחרונה גיחכתי בבוז כלפי סופר שלא עניין אותי כלל, איש המשלים רב המכר טרי פראצ'ט. מכיוון שהבהרתי גם שלא קראתי ספר שלם של פראצ'ט, הורדתי על עצמי נקמה שלא הייתה שונה מהסערה שאפפה את ספריית איפיבי לאחר המתקפה של האומניאנים על העיר הפילוסופית הזו.
ראו, עכשיו קראתי ספר שלם של פראצ'ט. נפילתה של איפיבי היא אחד הרגעים הדרמטיים ביותר ב"אלים קטנים", הרומן ה-13 בסדרת "עולם הדיסק", שמעריצים זועמים הציעו לי לקרוא.
במדינת אומניה התיאוקרטית, המבודדת במדבר צחיח בעולם הדיסק, התרחש נס. אל – למעשה האל שאליו סוגדים האומניאנים, אום עצמו – נפל אל הקרקע. הוא מדבר אל הצעיר שיהפוך לנביא שלו. אבל לא האל ולא הנביא הן דמויות מרשימות. אום לבש צורה של צב. ברד'ה, הנזיר הצעיר והטירון שמוצא אותו בגינת ירק והוא היחיד שיכול לשמוע אותו מדבר, אינו מבטיח, נראה מטומטם, איטי ללא ספק (ההבדל יתברר בהמשך), ולא מצופה שיגיע מעבר לדרגת טירון. לכן הוא תמיד עובד בגינת הירק.
אם יגיע למעמד נזיר, הוא יכונה "האח ברד'ה" (Brother Brutha). זה סוג הבדיחות שפראצ'ט נהנה מהן. ב"אלים קטנים" הוא מוצא עונג בירידה על דברים מרוממים כמו תיאולוגיה וקוסמולוגיה והורדתם אל הארץ כשטויות המודעות לעצמן. כך, פילוסוף מציג תיאוריית ידע דומה להפליא לזו של הפילוסוף היווני הקדום אפלטון, למעט השורה התחתונה:
"החיים בעולם הזה," הוא אמר, "הם כמו, אם להמשיל משל, שהות במערה. מה אנחנו יכולים לדעת על המציאות? אחרי הכל כל מה שאנחנו רואים מן הטבע האמיתי של המציאות הוא, שמא נאמר, לא יותר מאשר צללים מבלבלים ומשעשעים המוטלים על גבי הקיר הפנימי של המערה על ידי האור הבלתי נראה והמעוור של האמת המוחלטת, שמתוכם אנחנו יכולים להסיק או שלא להסיק איזשהו מושג של אמת, ואנחנו כמו חיות שוכנות מערות ואין לנו דבר מלבד להרים את קולנו ולהגיד בענווה, 'קדימה, תעשה ארנב מעוות… זו הדמות האהובה עלי.'"
זה פראצ'ט במיטבו: רחב יריעה ובהיר, לוקח אחד הרעיונות הגדולים ביותר במחשבה המערבית (כפי שמעריציו יודעים, זהו כמעט ציטוט מדויק מ"הרפובליקה" של אפלטון), ויורד עליו קצת.
"אלים קטנים" הופך את סיפור גלילאו והאינקוויזיציה על פיו: המדענים יודעים שעולם הדיסק הוא דיסק שטוח על גבו של צב השוחה בחלל, אך באומניה, הם מחזיקים באמונה הקנאית שהוא כדור המקיף את השמש. הוגה כופר שהצביע על האמת נשמע ממלמל שהצב באמת נע, בדיוק כפי שגלילאו – לאחר שאולץ על ידי הכנסייה הקתולית להכחיש את התיאוריה של קופרניקוס שהכדור הארצי המקיף את השמש הוא כדור – אמר לכאורה: "ואף על פי כן, נוע תנוע!"
"אלים קטנים" יצא ארבע שנים אחרי "פסוקי השטן", כשפסק ההלכה (הפתווה) על סלמאן רושדי היה עדיין בתוקף. גם פראצ'ט מתמודד עם הדת ומבקש לבטל אמיתות נצחיות. ההבדל, כמובן, הוא שפראצ'ט מלגלג על אמונה לא קיימת ומסתכן בזעם של פונדמנטליסטים דמיוניים.
הם גם לא מעוצבים היטב. הנבל ב"אלים קטנים" הוא וורביס, ראש הקוויזיציה, אדם ללא אף תכונה חיובית או סיפור רקע שיסביר כיצד הפך לבלתי אנושי לחלוטין. אנו רואים מהר מאוד שלמחבר אין הרבה סבלנות כלפי קנאים דוקטרינריים הנלחמים בספק בעזרת אש, אבל וורביס הוא דמות מקרטון. מספרים לנו שוב ושוב כמה הוא נתעב; פנטומימאים הם מתוחכמים יותר.
בעולם האמיתי, בניגוד לעולם הדיסק, לאנשים יש מורכבויות וסתירות. צורת אמנות שלמה התפתחה כדי לחקור אותן. קוראים לה הרומן.
קריאת "אלים קטנים" גרמה לי להבין מה אני אוהב ברומן כפי שהוא מבוצע על ידי מישהו כמו פיליפ רות. זה האומץ לצלול לפסיכולוגיה האנושית והתבונה לתאר את שטף המציאות המוזר. פורטנוי של רות, נעול בחדר האמבטיה שלו ומנסה לאונן בזמן שהוריו דופקים על הדלת – האם יש לו בעיות מעיים, מה לא בסדר? – זה מה שאני חושב שהוא ספרות גדולה, אני חושש.
אוננות היא גם דימוי חוזר ב"אלים קטנים". זה מה שהכנסייה האומניאנית חוששת שהטירונים הצעירים עושים בחדרי המעונות שלהם. אבל אין הרבה בספר הזה שיגרום להם התרגשות. הרפתקה נטולת מין זו היא רומן מוקצף, שמספר בדיחות על כוס בירה וסיגריה ומשדר רציונליזם מיטיב.
הרציונליזם הזה מושלך על אחד העולמות האלטרנטיביים המדויקים ביותר בז'אנר הפנטזיה כולו. עולם הדיסק ממופה ב"אלים קטנים" עם אותם פרטים טופוגרפיים ותרבותיים כמו "הארץ התיכונה" של ג'יי.אר.אר טולקין או "וסטרוז" של ג'ורג' ר.ר מרטין. יש כאן את אותן הנאות של כניסה לממלכה אגדית לחלוטין – החלק הטוב ביותר של הספר מתרחש במדבר המעורר את סבלם של אבות הכנסייה, וכולל פרודיה שנונה על "פיתויי סנט ג'רום".
אבל משום מה, ז'אנר הפנטזיה הוא בית קברות לשפה האנגלית. אפילו טולקין עצמו – וכן, קראתי אותו ביסודיות – כתב פרוזה רגילה, שטוחה, "הוביטית".
הבדיחות המורידות של פראצ'ט, כמו הפרודיה שלו על אפלטון, הן לרוב מצחיקות בנפרד, אך יחד, הן מביאות לסגנון שאינו שאפתני, שאינו מרגש ונחוש. נראה שהוא אוהב להתעסק בקלישאות כאילו היו חלוקי נחל מבריקים:
"השמיים היו כחולים."
"היה לך מזל. סיכוי של אחד למיליון."
"סימוני צחק במרירות."
אין שום דבר רע במשפטים האלה מתוך "אלים קטנים" – הספר מלא בביטויים כאלה – אבל אין בהם גם שום דבר מיוחד.
זה מה שהרגשתי בעבר כשבחנתי את הפרוזה של פראצ'ט, ולעקוב אחריה במשך 397 עמודים לא הפך אותה פתאום לפרוזה של הנרי ג'יימס. הרגילות של כתיבה זו היא בוודאי מכוונת: היא הופכת את הספר לחם וידידותי, כמו שיחה רגילה עם בחור רגיל.
מדוע שמישהו יבלבל את זה עם סוג הפרוזה הספרותית שהיא כל כך נחרצות לא רוצה להיות?
זה ההבדל בין בידור לספרות – הרומן כהסחת דעת והרומן כאמנות. אי אפשר להפריד רומן ספרותי מהאופן שבו הוא כתוב. משפט אחר משפט, פסקה אחר פסקה, ספרות היא המילים ורק המילים.
שפע של רומנים מתפרסמים ונאהבים שאינם ספרות במובן זה, אבל כל מה שאני אומר, וכל מה שאמרתי, זה שאני מעדיף את הסוג הספרותי. אני מעדיף אותו במיליארד מיילים איפיביים.
אפשר לשבח את פראצ'ט על הצגת הרעיונות הגדולים השנונה שלו, יצירת עולם פנטזיה שמעניק לקוראים בית אלטרנטיבי (ושוודאי יהפוך יום אחד למפתה על המסך כפי שווסטרוז של מרטין הפכה ב"משחקי הכס"). אבל אי אפשר לומר: "פראצ'ט כותב פרוזה רגילה באמת, ובכל זאת הוא גאון ספרותי."
הספרות הבדיונית של פראצ'ט עובדת טוב מספיק בתנאים שלה. אבל אני מעדיף כתיבה שמתחככת בעולם האמיתי, שמתארת מה זה להיות בחיים בכל חוסר הניבוי, הקומדיה הפרועה, הכמיהה, הגרוטסקיות, ההתעלות – והבושה.
